קהל המצביעים הריע לראש הממשלה בקלפי. לשר החוץ לא הייתה זכות הצבעה. בנקודות יישוב אחדות התנהלה ההצבעה בין יריות. חסידי בעלז יצאו להצבעה בשירה ובריקודים. נזירה פרבוסלבית רצתה להצביע בעד רוסיה. שוחט חגג את ההצבעה בתקיעת שופר ברחובות העיר. באחת הקלפיות נפתחה ההצבעה בשירת התקווה. שר הפנים נשאר בחוץ. אלה היו הבחירות לכנסת הראשונה, שנערכו ב־25 בינואר 1949, כ־70 שנה לפני הבחירות הנוכחיות.



כשהוחלט על הבחירות, עדיין לא חשבו על הכנסת. אבק עדיין המשיך לכסות מונח זה, כשהכל דיברו על הצורך לבחור אסיפה מכוננת. אחרים קראו לה אסיפה מחוקקת. היו שראו בה גוף ארעי, שיתקיים עד אישור חוקה למדינה הצעירה, ורק לאחר מכן יהיה מקום לבחור פרלמנט של ממש. אגב, חוקה לא אושרה עד היום.
 
כל ההרהורים נמחקו ב־16 בפברואר 49’, יומיים לאחר פתיחת האסיפה המכוננת, כשזו קיבלה את חוק המעבר. חוק זה הקנה לבית המחוקקים הישראלי את השם כנסת, זכר לכנסת הגדולה מראשית ימי בית שני. כך הפכה האסיפה המכוננת לכנסת הראשונה. ציריה נהיו חברי כנסת. היו הצעות שונות לגבי מספרם. ד"ר זרח ורהפטיג, יו"ר ועדת החוקה במועצת המדינה הזמנית, הציע שהם יהיו 120, כמו בימי הכנסת הגדולה. 
 

לא הייתה בהירות לגבי הרשאים לבחור או להיבחר. הוחלט להעניק זכות הצבעה לבני 18 ומעלה, בנימוק שמהגיל הזה הם מגויסים לצבא, וניתנה זכות להיבחר מגיל 21 ומעלה. זכות ההצבעה נשללה מאזרחי ישראל שנעדרו מהארץ ב־8 בנובמבר, היום שבו נערך המפקד הקובע לקראת הבחירות. כדי להימנע מטענות לגבי אפליה, מצא את עצמו שר החוץ משה שרת, שעשה רבות למען הקמת המדינה ונעדר מהארץ ביום הקובע, מחוץ למעגל הבוחרים.

בחירות 1949. צילום: הוגו מנדלסון, לע"מ


מסיבות חברים
במערכת הבחירות לכנסת הראשונה רב היה הבלתי נודע על הנודע. עיקר המאמץ הופנה ל־100 אלף העולים החדשים שקיבלו זכות הצבעה. גם אלה שלא ידעו קרוא וכתוב הוצפו בחומר תעמולה בשלל שפות. הבעיות שהציקו לעולים היו נשק בידי המפלגות. כך הרעישו הנואמים הדתיים עולמות באסיפותיהם לאחר שהתגלה כי ברשות הממשלה הובא ארצה בשר טריפה. באסיפה אחת לא ידע עולה חסר ישע חוכמות, ושיסע את דברי הנואם העבדקן: “איזה בשר? הרי השבוע מחלקים אצלנו פילה של דגים קפואים".
 
את סקרנות הקהל גירה מספרן הרב של הרשימות. לעומת 41 רשימות המתמודדות כיום במדינה של קרוב לתשעה מיליון נפש, אז התמודדו לא פחות מ־21 רשימות במדינה שמנתה פחות מ־800 אלף נפש. המחנה הפועלי נחלק לשלוש רשימות, כמו המחנה הלאומי, בעוד שהמחנה הדתי התפצל ללא פחות משש רשימות. מספר רשימות דומה ייצג את המרכז.
 
כיצד התמודדו? התקיימו אסיפות עם, “מסיבות חברים", “פגישות חברים ליד שולחנות ערוכים" וכיוצא באלה. הלהיט ששמו חוגי בית טרם הורץ במצעד הפזמונים של הבחירות ההן. אסיפות מפא"י לא סבלו מדלילות משתתפים: המפלגה נהנתה מכיכובו של תותח בחירות דוגמת בן־גוריון.
 
העיתונים כוסו במודעות בחירות. אם מודעות מפא"י דיברו על הצורך בהמשכיות, מודעות חרות זעקו ש"שלום עם עבדאללה יהווה כניעה לבווין", והתגאו ב"אצ"ל שגירש את הבריטים". מודעה של מפ"ם קראה ל"מלחמה ביוקר המחיה ולקיצוץ רווחי הסיטונאים". במודעה של הפרוגרסיבים נדרשו צבא בלתי מפלגתי, קיום הוגן למשפחות החיילים המשוחררים והפנייתם למשרות ציבוריות.
 
“אחים לקרב, לגרדום ולניצחון!", קראה כרזת חרות. בלטה בחריפותה כרזת רשימת היהדות המסורתית, שממנה הדהדה זעקה: “הכזונה יעשו את אחותנו? החזית הדתית, אשר לבושתנו גם למנהיגי אגודת ישראל חלק בה, לקחה לה עצת בלעם לתעמולה - סרט חינם. בושה, חרפה!". הכרזה לא עזרה לרשימה זו לעבור את אחוז החסימה.
 
השבת שלפני הבחירות כונתה “שבת הגדול" עקב המתקפה הכוללת של המפלגות על הבוחרים. שעה שבן־גוריון נאם ב"בית העם", אסיפת הלוחמים משכה ל"גן רינה" סקרנים שרצו לראות את קריינית לח"י, גאולה כהן, יוצאת מהמחתרת, אך נאלצו להסתפק בנאום מוקלט שלה. דו־קרב מילולי התנהל משני הצדדים של כיכר דיזנגוף. נאום מנהיג מפ"ם, יעקב חזן, שהיה נואם מזהיר, בקולנוע “אסתר", הופרע על ידי מוזיקה שאנשי מפא"י העבירו בעוצמה רבה מתיאטרון אהל בצד השני של הכיכר. 

 
הגיע יום הבחירות. כדי שהכל יעבור בשלום, גויסו לא פחות מ־50 אלף איש. אלה כללו כ־2,000 חברי קלפיות ב־740 נקודות יישוב (שכמעט הכריזו על מרד בגלל סירוב הממשלה להקציב להם תה), 12 אלף אנשי המשמר האזרחי, 3,000 אנשי משמר העם, 2,500 שוטרים וכ־30 אלף מגויסים של המפלגות. התקציב הממשלתי לבחירות היה כ־120 אלף לירות. 
 
יום הבחירות היה יום שבתון. דוד ופולה בן־גוריון הלכו ברגל לקלפי הסמוכה לביתם בתל אביב, בשדרות קרן קיימת. כשניצבו בתור, החל הקהל להריע להם. חברי ועדת הקלפי התבלבלו. הם קמו, התיישבו וחזרו וקמו, עד שהזקן קרא להם “לשבת, לשבת, להמשיך בעבודה", ובהסכמת הקהל הועבר עם זוגתו לראש התור.
 
לא כן נהג מנהיג אצ"ל לשעבר, מנחם בגין, שכבר באותו היום כונה בעיתונים “מנהיג האופוזיציה לעתיד". בגין, אז צעיר בן 36, הלך בשעת בוקר עם רעייתו ועם שני ילדיהם להצביע בקלפי דיזנגופית סמוכה לביתם. הוא עמד בשקט בזנבו של תור ארוך מול תקתוקי המצלמות של הצלמים, שעטו על המנהיג שיצא מהמחתרת. לאחר הפסקה של רבע שעה הזמינו אנשי הקלפי את השניים להצביע מחוץ לתור, אבל בגין מחה נמרצות וזכה לתשואות הנוכחים.
 
בחדרה התהלך השוחט אורנשטיין ברחובות העיר כשהוא תוקע בשופר וקורא פסוקים מהתורה. בוחרים רבים אמרו “שהחיינו" על שזכו לבחירות ראשונות במדינת ישראל החופשית. במושב כפר הס בשרון, שהיה אז יישוב ספר, הצביעו בהפסקה בין יריות מהכפר הערבי טירה, כשהמצביעים מגויסים בזה אחר זה מהרפתות ומהפרדסים. בירושלים סיפר בוחר כי הכניס למעטפה את פתקי האותיות ב’ (הרשימה הדתית המאוחדת) וח’ (חרות). כשהעירו לו שהצבעתו תיפסל, הגיב: “כן, תיפסל, אבל המצפון שלי יישאר נקי".
 
בקלפי תל־אביבית העניק יו"ר ועדת הקלפי שוקולד לשני ילדיה של המצביעה האלף. נזירה פרבוסלבית ביקשה להצביע בירושלים בעד רוסיה, ובקושי שוכנעה לשקול הצבעה בעד מפלגה. חסידי הרבי מבעלז, אהרן רוקח, יצאו לעת ערב יחד להצבעה, לבושים גלימות חג מבריקות וחגורות לבנות על מותניהם, כששירת “אוי, אוי, הרבי הולך" בפיהם.
 
אחוז ההצבעה היה בלתי נתפס בהשוואה להיום. בבחירות לכנסת הראשונה היו 506,567 בעלי זכות הצבעה מתוך 782,000 תושבי המדינה. הצביעו 434,684, שהיוו כ־87% מכלל בעלי זכות הבחירה. 
 
התוצאות העידו על ניצחון מכריע של המחנה הפועלי. לפי מדד של 3,592 קולות למנדט, עוגת הקולות התחלקה כדלקמן: מפא"י זכתה ב־46 מושבים ואחריה מפ"ם 19; המפלגה הדתית המאוחדת 16; חרות 14; הציונים הכלליים 7; הפרוגרסיבים 5; הספרדים (מפלגה שנעלמה מהנוף לאחר הבחירות לכנסת השנייה) 4; הרשימה הערבית הדמוקרטית של נצרת 2; רשימות הלוחמים ונשות ויצו קיבלו מושב אחד כל אחת. תשע רשימות לא עברו את אחוז החסימה, כולל שר הפנים, שנשאר בחוץ.
 
מבט לעבר נבחרי הכנסת הראשונה מגלה באופן לא מפתיע עשירייה פותחת מרשימה מטעם מפא"י: בן־גוריון, משה שרת, אליעזר קפלן, דוד רמז, יוסף שפרינצק, גולדה מאיר (שנבחרה בעודה צירה במוסקבה), יצחק בן צבי, זלמן שז"ר, דב יוסף וסגן אלוף משה דיין, שכאנשי צבא אחרים שנבחרו התפטר מהכנסת. זקן נבחרי מפא"י היה בן צבי, אז בן 65, שנבחר כעבור זמן לא רב כנשיא המדינה השני. צעיר נבחרי מפא"י היה יזהר סמילנסקי בן ה־31, שנודע כסופר ס. יזהר. 
 
השלישייה הראשונה של מפ"ם כללה את יצחק טבנקין, מאיר יערי ויעקב חזן. ישראל גלילי הוצב במקום השביעי ומשה סנה בתשיעי. מפקד הפלמ"ח יגאל אלון קישט את הרשימה במקום ה־58.
 
בראש החזית הדתית המאוחדת עמדו הרב יהודה־לייב פישמן־מימון (שבגיל 74 היה זקן חברי הכנסת הראשונה), הרב יצחק־מאיר לוין ומשה שפירא. ד"ר יוסף בורג היה בגיל 38 צעיר חברי הסיעה. בראש הרשימה המאוחדת של פועלים דתיים, שלא עברה את אחוז החסימה, עמד ישעיהו ליבוביץ’. 
בשלישייה הפותחת של חרות, בין מפקדי האצ"ל לשעבר מנחם בגין ויעקב מרידור, התכבד במקום השני המשורר אורי צבי גרינברג. ערי ז’בוטינסקי, בנו של זאב ז’בוטינסקי, היה בהמשך בין הפורשים מסיעה זו. כדי לאפשר את כניסתה של אסתר רזיאל־נאור לכנסת כאישה יחידה מטעם חרות, התפטרו מהרשימה לכנסת שלושה שהיו לפניה.
 
אגב, הייצוג הנשי בכנסת הראשונה היה מחפיר. רק 11 נשים כיהנו בה עם השבעתה, שש מהן ממפא"י. מהנותרות, פרט לרזיאל־נאור, באו שתיים ממפ"ם, אחת מהציונים הכלליים ורחל כהן (כגן), נציגת ויצו, שברשימתה נכללה במקום ה־41 מניה ביאליק, אלמנת המשורר הלאומי. בין נועלי רשימת הציונים הכלליים, שהונהגה בידי פרץ ברנשטיין וישראל רוקח, היה ד"ר איזידור שליט בן ה־75, שריד אחרון למשתתפי הקונגרס הציוני הראשון שנערך בבאזל ב־1897.
 
פנחס רוזן, לימים שר המשפטים, הנהיג את הפרוגרסיבים ושמואל מיקוניס, בעברו הרחוק שחקן תיאטרון אהל, הנהיג את הקומוניסטים. שני הבאים אחריו ברשימה, תופיק טובי ואליעזר פרמינגר, היו בגיל 28 צעירי הכנסת הראשונה. באופן לא מפתיע, מבחינת גיל חבריה זו הייתה הצעירה בכנסות. מקומם היה הרוב המכריע של יוצאי מזרח אירופה שכיהנו בה - 46 מרוסיה ו־37 מפולין, לעומת המספר הזעום של 11 בני עדות המזרח.
 
בגין באסיפת בחירות. צילום: הנס פיין, לע"מ


דמעות התרגשות
הכנסת הראשונה התכנסה לישיבת הבתולין שלה בט"ו בשבט תש"ט, בלי כוונה מראש לקבע את חג האילנות כיום ההולדת של בית המחוקקים. משום שביום המתוכנן חלה השבת ולמחרת התנהלו הבחירות להסתדרות, הכנסת התכנסה ב־14 בפברואר, שבמקרה חל בט"ו בשבט.
 
ישיבת הבכורה החגיגית התקיימה בבית הסוכנות היהודית בירושלים, הוא בניין המוסדות הלאומיים. “זה היה יכול להיות חוסר הדרת כבוד בפני ההיסטוריה לולא הוחלט על הישיבה בירושלים", הצהיר משה שרת, שראה בישיבה זו צעד רב חשיבות לקראת המעמד הראוי לבירה, שעדיין לא נכללה רשמית בתחומי מדינת ישראל.
 
ירושלים לבשה חג והוארה בשלל אורות לראשונה מאז שהופגזה בידי הירדנים. המונים הריעו לבן־גוריון ולד"ר חיים ויצמן. תזמורת משטרת ירושלים ניגנה לכבודם את התקווה. מזכיר הכנסת, משה רוזטי, הלם שלוש פעמים בפטיש וד"ר ויצמן, שהתמקם למרגלות תמונתו של בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים, נשא בהתרגשות רבה את נאום הפתיחה, כשמדי פעם הפסיק את דבריו ומחה את דמעותיו. וכך אמר: “ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני פותח את האספה המכוננת של מדינת ישראל, היא כנסת ישראל הראשונה, בעיר הנצחית ירושלים".
 
כעבור יומיים נבחר ויצמן על ידי הכנסת כנשיאה הראשון של מדינת ישראל, לאחר שגבר בהצבעה על פרופ’ יוסף קלוזנר. והכנסת? בתוך ימים אחדים היא עברה למקום שיועד לה, בבניין “קסם" על הטיילת בתל אביב, לימים משכנה של האופרה הישנה. בדצמבר 49’ חזרה הכנסת בראשות יוסף שפרינצק לירושלים - לתמיד. לאחר חודש וחצי במשכן הארעי בבית הסוכנות היהודית, עברה הכנסת ל"בית פרומין" והשתקעה בו ל־16 שנה, עד חנוכת משכנה בגבעת רם.