זה קרה שוב: כמו ב-96', כששמעון פרס הלך לישון ראש ממשלה והתעורר ראש אופוזיציה, וב-2015 כשהרצוג ולבני היו בטוחים שיוכלו להרכיב ממשלה וקמו בבוקר בהאנג-אובר. משאל העם על נתניהו יצא תיקו, שכולו ניצחון. ישראל היא ימין, והימין הזה לא השתכנע שהגיע הזמן להחליף את בנימין נתניהו.
ראש הממשלה הפעיל את משאבות החירום שלו בימים האחרונים והן עשו את פעולתן. הוא אמנם ריסק חלק ניכר ממחנה הימין, אבל זה לא באמת מעניין אותו הבוקר. הוא ראש הממשלה הבא. כל מה שנותר לברר זה לכמה זמן. הנצחון הפוליטי לא קשור ולא ישנה את המסלול האחר, המאיים על נתניהו כבר שנתיים: המסלול הפלילי.
בני גנץ יכול לבוא בטענות לסוקרים, בעיקר אלה של ערוץ 12, שהכתירו אותו בטרם עת, אבל גם לעצמו. בישראל את הכסף סופרים במדרגות. אף אחד עוד לא ניזוק מקצת סבלנות. "נאום הנצחון" של גנץ אתמול נראה עכשיו כמו הלצה לא מוצלחת, אבל זוהי צרתו האחרונה של גנץ כרגע. הוא יצטרך לעמוד בפני הלחץ הכבד שייפתח עליו כבר היום, ללכת לממשלה רחבה עם נתניהו, והוא יצטרך לתפעל מפלגת אופוזיציה ענקית, לא הומוגנית, לא מחוברת ולא מנוסה, במדבר הפוליטי. כבר עכשיו מתחילים להשמע הרחשים על "פירוק כחול-לבן" לגורמיה. חלק לליכוד, חלק למחוזות אחרים, "יש עתיד" עם לפיד, כמו פעם.
יחד עם נתניהו, מנצח היום בגדול גם אריה דרעי, שהוספד אין ספור פעמים ויצא בשלל רב. גם אביגדור ליברמן הוכיח שיש לו תשע נשמות. אתמול הוא מיצה, עושה רושם, את התשיעית. המפסידים הגדולים הם אבי גבאי ומפלגת העבודה, פייגלין שהפך לפייקלין וכנראה גם בנט ושקד, אלא אם כן החיילים יכניסו אותם בכל זאת לכנסת. השמאל חי הבוקר את סיוט הסיוטים של כל הזמנים: גם מחקו את מפלגת העבודה, שהקימה את המדינה, וגם נתניהו ניצח.