במהומה הגדולה של אחרי הבחירות הוחמץ המסר החשוב ביותר ששיגרו הבוחרים לנציגיהם בכנסת: בחרנו בבנימין נתניהו כדי שימשיך לכהן כראש ממשלה ויתעסק בענייני המדינה. 



הבחירה בנתניהו הינה הצבעת אמון ומסר ציבורי דרך אמצעי התקשורת היחיד שמבטא את רחשי לב הציבור: הקלפי. מסר נגדי לתקשורת ולאופוזיציה שהעמידו את כתבי האישום במוקד מערכת הבחירות ודאגו לטפטף כל העת כי חקירות נוספות בדרך, תוך פיזור האשמות שווא הקושרות כביכול את נתניהו לתיק הצוללות ולבגידה במדינה. 
 
במהלך הבחירות נרמסה חזקת החפות תחת קלגסי הקמפיינרים משמאל, שלא התביישו להטיח בנתניהו שהוא מדרדר את השיח הציבורי ומפלג את העם. עד לרגע זה ממשיכים בשמאל להתעלם מכך שהעם בחר להעניק את אמונו מחדש בנתניהו ואפילו ביתר שאת, והעניק את קולותיו לנציגי ציבור שיאפשרו לו להקים קואליציה. העם אמר את דברו לא באופן מהוסס. הוא לא גמגם. אמירתו חדה וברורה. זהו שחר של יום חדש. יום בהיר, ללא עננים. 
 

שתי שאלות מרכזיות עומדות בבוקר יום כזה: מה המסר שהעם מבקש להעביר, והאם המסר נופל על אוזניים קשובות. התשובה לשאלה הראשונה היא עניין של ניואנסים ופרשנויות. יש שיגידו שהעם אוהב את נתניהו בגלל הישגיו הכלכליים והמדיניים. יש שיגידו שהעם מפחד משלטון השמאל ומוויתורים שהוא עלול להמיט על ישראל. יש שיגידו שנקעה נפשם של רבים ממה שזיהו כרדיפה של נתניהו על ידי תקשורת עוינת.
 
יש שיגידו שהעם דוחה את ההאשמות המיוחסות לנתניהו מתוך הבנה שמה שמיוחס לו אינו שונה מדרך התנהלותם של אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית, ולא ייתכן שפעילות כזו תבשיל לכתב אישום רק נגדו. יש שיגידו שהעם מבקש להזכיר למערכת הפוליטית והמשפטית שהכוח אצלו. שהוא הריבון. לא העיתונות. לא האופוזיציה. לא המשטרה. לא הפרקליטות. אני אומר: כל הדברים נכונים.
 
התשובה לשאלה השנייה, האם המסר נקלט, ברורה למדי. אף שהמרקעים שלנו מלאים בפוליטיקאים בפוסט־טראומה, החוזרים ומדברים על הצורך ב"חשבון נפש", נראה כי מה שהיה הוא שיהיה. המסר לא עבר. עוד לא הספקנו להכניס את אור השמש הבוהק לחדר, וכבר התנגן באוזנינו קולו התוקפני של יאיר לפיד עם הבטחת בחירות חדשה: "נמרר את חייו של נתניהו". זה כנראה מה שהבייס שלו, שכל כך מוטרד מפלגנות, רוצה לשמוע. 
 
כשבשמאל מדברים על חשבון נפש, הם חושבים: מה עשינו לא נכון, שבגינו לא הצלחנו להעיף את ביבי? הם לא שואלים: מה עשינו לא נכון? אבל כשעושים חשבון נפש צריך תמיד לחזור לבדוק את הנחות היסוד. חמש מערכות בחירות והשמאל עוד לא הפנים. מבחינת השמאל, הרצפה עקומה. כלומר העם עקום וחבל שאי אפשר להחליף אותו. האליטות חושבות לעצמן לפני הבחירות ולאחריהן את אותה המחשבה: העם אידיוט. 
 
לפני הבחירות משרתת אותם המחשבה שהעם טיפש ויקנה את המניפולציות התקשורתיות שלהם. אחרי הבחירות המחשבה הזו מסיטה אותם למחוזות אחרים לגמרי. אם זה היה תלוי בהם, היו מבקשים לשנות את חוקי הבחירות. שרק המשכילים יצביעו. שרק במרכז הארץ יצביעו. הרי כל מי שמצביע אחרת מהם הוא או טיפש או מנותק מהמציאות. כמה טוב היה לו שופטי בית המשפט העליון היו משמשים על תקן ועדת מינויים ומרכיבים את הממשלה. זו באמת הפנטזיה הנסתרת שלהם. 

נשיא צרפת לשעבר, ניקולא סרקוזי. צילום: רויטרס

 
דין נתניהו כדין סרקוזי

חשבון נפש אמיתי הוא להבין שתם עידן התקשורת המגויסת. הציבור הישראלי מבקש לראות עיתונות אובייקטיבית מאוזנת יותר והיסטרית פחות. כדי שזה יקרה, התרבות הישראלית צריכה לצאת מדפוסי ה־BDS הפנימיים נגד טאלנטים ואומנים המזוהים עם הצד הימני של המפה. צריך לאפשר להם לפרוח ולהגיע לעמדות קדמיות באמצעי התקשורת המרכזיים. אי אפשר להיתלות באילנו הגבוה של עמית סגל ולצאת בכך ידי חובה. 
 
מערכות החדשות המרכזיות זקוקות לרוטציה, לגיוון. לאנשים אינטליגנטיים מימין ומשמאל שיראיינו בצורה שוויונית והוגנת את המרואיינים שלהם, שייתנו להם להתבטא ולהשיב על שאלות שנשאלו בלי לשסע אותם עם השאלה הקנטרנית הבאה שמטרתה לרצות את הצד שלהם ולספק את האגו העיתונאי. צריך להחזיר את הקשב לשיח הציבורי ולהבין שהתשובות לא פחות חשובות מהשאלות.
 
אבל היות שהציבור חכם, וגם שליטה מוחלטת בתקשורת לא הצליחה לשטוף לו את המוח, הרי שהתקשורת והאופוזיציה השיגו תוצאה הפוכה: מי שהעמיד את כתבי האישום במרכז מערכת הבחירות, גרם לכך שהמסר המרכזי ששיגר הציבור הוא בעניין כתבי האישום. 
 
מתברר שהציבור לא זקוק לשימוע כדי להעריך את משקל ההאשמות נגד נתניהו. העיסוק רחב היריעה של התקשורת בנושא אפשר לכל אזרח לצלול לעובדות בכל רמת עומק שבה היה מעוניין. משפט הציבור נמסר ביום שלישי האחרון בקול צלול וברור - ויש לו כתובת. לא המערכת המשפטית אלא הרשות המחוקקת. הכנסת, נציגת הריבון, שהוא העם. מה לעשות, ככה זה במדינה דמוקרטית. העם פועל באמצעות נבחריו. 
 
בעוד שטחנות שלטון החוק טוחנות בדרכן תוך אטימת אוזניים לעמדת הציבור, הרי שנבחרי הציבור צריכים להיות קשובים לרחשי הלב של שולחיהם, ויש להם כלים חוקיים לעשות זאת. שני חוקים רלוונטיים לענייננו: חוק החסינות והחוק המתיר לראש ממשלה להמשיך לכהן תחת כתב אישום, כל עוד לא הורשע בבית משפט בפסק דין חלוט. 
 
רוב ההתייחסויות עד היום לנושא זה עסקו בסוגיה אחת: האם ראוי שראש ממשלה ימשיך לכהן בתפקידו לאחר הגשת כתב אישום נגדו. על שאלה זו הרשו לי להשיב בקצרה: זה בדיוק מה שקובע החוק. אז כל אלו שמאוהבים ברעיון שלטון החוק, צריכים להניח שהוא לא נחקק כדי להוות אות מתה בספר החוקים. לשם מה נחקק החוק אם לא למקרה שבו כתב אישום מוגש נגד ראש ממשלה מכהן?
 
זה המקום לסלק את טשטוש המושגים סביב חוק החסינות. יש שני סוגי חסינות: חסינות מהותית ודיונית. החסינות המהותית היא מוחלטת ומגינה על חבר כנסת שביצע עבירה במסגרת מילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו. החסינות שאנו עוסקים בה היא הדיונית. היא נועדה למנוע הטרדת חבר כנסת בתביעות שהכנסת בהצבעה חשאית החליטה שאין מקום לדון בהן, כל עוד חבר כנסת מכהן בתפקידו. חבר כנסת רשאי לבקש שהכנסת תחיל עליו את החסינות. 
 
על פי החוק אחד הנימוקים להפעלת החסינות הינו אכיפה בררנית. המחוקק קבע שגם נבחרי ציבור זכאים שיפעילו לגביהם את מבחן בוזגלו. במילים אחרות, המסר של הבוחר מופנה לחברי הכנסת: האם מתנות שניתנו לראשי ממשלה ונבחרי ציבור אחרים בעבר זכו להתייחסות דומה כמו המתנות שניתנו לנתניהו.
על פי ההליך, יוזמן היועמ"ש לוועדת הכנסת ויקבל הזדמנות לשכנע את חברי הכנסת בדבר היעדר אכיפה בררנית. זה החוק שלנו מאז ומתמיד. לא צריך לייבא גלגל חמישי מצרפת, בדיוק לשם כך חוקק חוק חסינות חברי הכנסת. חוק החסינות הדיונית אינו משמש עיר מקלט לעבריינים הנהנים מרוב פוליטי. החסינות איננה מגוננת לנצח. היא מאפשרת לנבחר הציבור לתפקד ורק דוחה את הקץ לגמר שירותו בכנסת. ממש כמו החוק הצרפתי. דין נתניהו כדין סרקוזי.
 
tguvot@maariv.co.il