בקרב על תיק המשפטים, בקרב על תשומת הלב של בני הזוג נתניהו, בקרב על חנופת הימין, בקרב על מי יצחצח את נעליו של המנהיג הנבחר בצורה היעילה ביותר, גייסו הפוליטיקאים את הביטוי השחוק "העם אמר את דברו". בצלאל סמוטריץ' ויריב לוין החלו להוביל את הקו הרעיוני של מיקי זוהר, שבגדול אמור לשחרר את נתניהו מטרדת ההתמודדות עם החשדות המשפטיים.



זוהר דיבר על עיוות האישומים נגד נתניהו, ממשיך בקו הישן־חדש שלפיו כל החקירות ופרשנות החוק בענייני שמפניה, סיגרים, מסעדות יוקרה, חליפות, כמו גם שיחות על הטיית הסיקור התקשורתי והניסיון "לאלף" כלי תקשורת - כל אלו עניינים המתאימים לוועדת האתיקה של הכנסת. יריב לוין, מועמד הליכוד לתיק המשפטים, השמיע דברים דומים, ובצלאל סמוטריץ', מועמד איחוד מפלגות הימין לתפקיד שר המשפטים, טען כי הם לא מחייבים הסרת חסינות, והכל כדי לא להפריע לרצון העם שנבחריו יתרכזו בעבודה ציבורית.
 
האמת שאין צורך בתיקון חוק החסינות. התיקון מחזיר את המצב הקודם, שלפיו הסרת חסינות מחייבת פעולה של הצבעה בוועדת הכנסת, בעוד כיום צריך לעשות את אותה הצבעה כדי להשאיר אותה על כנה. נתניהו, אומרים אנשיו, "אינו עוסק בזה". מצד שני, הם לא מתקוממים מול המסר המרכזי של תומכיו, מזוהר ועד שמעון ריקלין: העם אמר את דברו. ודברו של העם מיועד לאוזניהם של שי ניצן ואביחי מנדלבליט, שאומר להם לכאורה, בכפוף לשימוע: תרדו מזה. די, לעם לא אכפת מהטבות, פינוקים, מימון של מיליונרים, שוחד לכאורה, בחישה בכלי תקשורת, בואו נתקדם, תעסקו במשהו אחר. 
 

הפרשנות היצירתית הזו לרצון העם העלתה עוד כמה סוגיות לגבי הכרעת הבוחר. למשל, מה חושב העם על החלת הריבונות בשטחים. מצד אחד, נתניהו נמנע מהצעד הזה כבר עשר שנים, מתוכן שנתיים עם טראמפ, ומצד שני, הוא הבטיח בראיונות שלו, גם אצלי, שהוא מתכוון לעסוק בכך אחרי הבחירות. אז העם אמר את דברו בעד ריבונות או בעד מריחה? העם אמר את דברו בעד סיפוח לפי ההיגיון הזה. מצד שני, יש בכנסת נציגות קטנה מאוד למתנחלים. ממש בודדים, בקושי מאחז לא חוקי. הימין האמוני נחתך בחצי אם בנט ושקד בחוץ, ולא גדל בכלל אם הם בפנים. אז האם העם אמר את דברו שנמאס לנו מדיבורים משיחיים על ארץ אבות, שאין לנו עניין בגירוש הפלסטינים, פירוק הרשות ויישוב הארץ מעבר לקו הירוק, ובחרנו במדיניות הזהירה של נתניהו או במדיניות חידוש המו"מ של כחול לבן?

ראש עיריית שדרות בהפגנה. תושבי הדרום תמכו בנתניהו, אך הם לא בהכרח מוכנים לכניעה לחמאס. צילום: אבשלום ששוני

 
העם בחר במרכז

עוד סוגיה שבה אמר העם את דברו היא עזה. מצד אחד, נתניהו מוביל מדיניות ברורה של הימנעות מעימות, ומולו אביגדור ליברמן, שאמר שנתניהו הוא סמרטוט ושצריך להיכנס בהם, ובנט, שטען שאם ייתנו לו הוא יפסיק את הביזיון וימגר את חמאס. הוא אפילו הציג תוכנית שבה קרא לפנות יישובים בנגב המערבי, לרכז כוחות להפצצות עומק וריסוק מבנה השלטון של חמאס, ואז לחזור כדי לנהל את הרצועה. אני שואל מה בדיוק אמר העם - האם הוא עם ליברמן שעבר ונכנס עם 5, נתניהו שכבש עם 35, או נפתלי בנט שנמצא מתחת לאחוז החסימה. לכאורה, זהו המסר של המצביעים: אל תיכנסו לעזה, תגיעו להסכם עם חמאס, תמשיכו להעביר כסף ואל תעשו עניין מכמה טילים. 
 
אפשר להמשיך עם המשוואה הזאת. העם אמר את דברו נגד שוויון בנטל ובעד המשך השתמטות החרדים. העם בעד עומס בכבישים, עמידה בפקקים, ישיבה אינסופית בהמתנה לרכבת, אין לו שום בעיה עם חדרי מיון עם תפוסה מלאה ועם רכישת מטוס יקר לראש הממשלה. אין לעם שום בעיה עם עסקת הצוללות, והוא מעדיף לצפות כל ערב בליכוד TV. 
 
זו כמובן פרשנות מאוד יצירתית לרצון העם. העם בחר מחדש. הוא בחר בנתניהו והגדיל את כוחו. הוא בחר בליכוד והוא בחר בכחול לבן. אפשר לומר שהעם בחר בדרך המרכז - כ־70 מנדטים של שתי מפלגות רחבות עם אישים מרתקים. אפשר לומר מה שרוצים, כל אחד על פי תפיסת עולמו, אבל השיטה היא שהעם בוחר בכיוון ולא יותר. אם נתניהו ובני גנץ היו מרכיבים קואליציה ביחד, היה אפשר לומר שזה רצון העם. בקלות. החשדות וכתב האישום נגד נתניהו בכפוף לשימוע הם לא עניין לקלפי או למשאל עם. הבחירות הן על אמון הציבור. נתניהו זכה בו ביושר. זה לא מכשיר את העבירות שעבר לכאורה. תושבי הדרום יכולים להתלונן על המצב ולהצביע לליכוד ולנתניהו, כי הם חושבים שאין טוב ממנו בשורה של נושאים, אבל הם לא בהכרח מוכנים להסכם וכניעה לחמאס, כפי שזה נראה על ידם. 
 
הנה עוד נתון מבלבל: בכנסת היוצאת היו למפלגות היהודיות באופוזיציה 40 מנדטים. עכשיו יהיו לגנץ העבודה ומרצ 45. אז האם העם אמר את דברו והוא יותר תומך בשמאל? בדמוקרטיה ייצוגית בוחרים מפלגות, קבוצות של אנשים שאנחנו מקווים שיעשו דברים טובים. באותה נשימה בוחרים בקומבינה, כלומר, בדרך שבה תקום הממשלה, במו"מ בין אינטרסים שונים. בעסקת החבילה הזאת כלולה מערכת איזונים ובלמים בין המחוקקים החדשים ומערכת המשפט, בין השרים והממשלה לבין מבקר המדינה והתקשורת, בין הפוליטיקאי לבין מערכת אכיפת החוק. העם שבחר לא בחר לתת להם לעשות מה שהם רוצים וכל מה שהם חושבים. הוא בחר בהכל כלול. 
 
העם אמר את דברו, ועכשיו העם יחכה לראות מה עשו עם זה. הוא יכול לדבר, לתקן, לצעוק, להשיא עצה או להתבכיין, אבל הפעם הבאה שבאמת ישאלו אותו תהיה בעוד ארבע שנים, ואולי קודם לכן, אם נתניהו יואשם. עד אז העם צריך רק להתעניין ולהקשיב, ללמוד ולצייץ, כי זו העסקה. העם אמר את דברו, ועכשיו הגיע תור הנבחרים להראות לנו מה הם עושים עם זה.