מהפך 2019: ניצחונו של נתניהו בבחירות קורא לנו להילחם על הבית

אבי האומה: המהפך שתואר כאן בשבוע שעבר, הושלם. בשבועות הקרובים תושבע ממשלת נתניהו החמישית ולמעשה תוחלף שיטת הממשל בישראל. הדמוקרטיה הפרלמנטרית הנשענת על עקרונות כמו שלטון החוק, שוויון, חופש הביטוי ותקשורת חופשית סיימה את תפקידה ההיסטורי. הגיעה השעה למשוח למלוכה את מי ש"אלוהים נגע בו", כדבריהם של פעילי הליכוד (בכתבה של ציון נאנוס). בשלה השעה להכיר לחמור שסחב את הציונות על גבו, את המשיח. במהלך הקדנציה תתוקצב הקמת קולוסיאום ענק עם זירה מפוארת, שבה ישוטטו אריות מורעבים, ממתינים לשמאלנים ועיתונאים שיושלכו אליה, כל אחד בתורו. הוד מעלתה תשב על כס המלכות במרומי היציע ותסמן, בהינד ראש, מתי ואת מי להשליך פנימה.
 

אין לקנא ביושבי רחוב בלפור ביום חמישי בבוקר: הדילמה שניצבה לפתחם במהלך ספירת המעטפות הכפולות הייתה בלתי נסבלת. בנט ואיילת, הצמד המשוקץ ביותר פרפרו שם מעל ומתחת (כנראה מתחת) לאחוז החסימה. מצד אחד, שווה לגברת לשלם כל הון שבעולם (אבל לא מכיסה) כדי להיפטר מעונשם של שני אלה. מצד שני, אם הם נכנסים לכנסת, "קואליציית כתב האישום" עולה מ־64 ל־68 מנדטים והופכת את נתניהו ללא תלוי באף אחד, כמעט (חוץ מאריה דרעי). זהו מצב חלומי שיאפשר לו לחוקק מה שירצה, להעניק לעצמו חנינה רטרואקטיבית, למנות את נתן אשל לנשיא העליון ואת יאיר נתניהו למפכ"ל המשטרה ואפילו להמשיך לכהן בתפקידו כראש ממשלה גם מתוך מעשיהו. ועדיין, אני מעריך שעליצותה של הגברת גברה עד מאוד כשהתברר שהשניים בחוץ. את מצב הרוח בבית היא קובעת.
 

היוהרה ששטפה את משפחת נתניהו אחרי הניצחון המדהים הקודם ב־2015, הולידה את החקירות. האובססיה החולנית להמשיך לדרוס את התקשורת, הדמון עתיק היומין של נתניהו, העבירה אותו על דעתו, על איזוניו, בלמיו וחושיו. גם כשהקים לעצמו תקשורת פרטית, השתלט על סדר היום ועל חלק מכלי התקשורת העצמאיים, המשיך ראש ממשלת ישראל במלחמתו ההזויה נגד הדרקון הרב־ראשי ומולטי־זרועי שקיים רק בדמיונו, כאילו חייו תלויים מנגד. הניצחון הסוחף שהשיג ברגע האחרון על בוז'י וציפי שכנע אותו שהוא כל־יכול. הוא ניפץ את תקרת הזכוכית האנושית והמריא למחוזות בני האלמוות. הוא האמין שהוא חסין. ומה הכי מדהים? הוא צדק.
 

בנימין נתניהו הפך לאכילס המודרני, רק בלי העקב. כרגע עוד לא ידוע סופית אם בנט ואיילת בפנים או בחוץ ומה המספר הסופי של הגוש. עדיין יש מצב שתהיה לנתניהו קואליציית שוחד אידיאלית. זה נשמע מופרך, אבל זה לא. המופרכים הם אנחנו. כרגע, הדבר היחיד שניצב בינינו לבין רפובליקה מזרח אפריקאית שבה השליט הוא החוק, זה בג"ץ. גם עליו הם יסתערו תכף. אם אכן יקבל יריב לוין את תיק המשפטים, אסתר חיות עוד תתגעגע לאיילת שקד, שתזכיר את ציפי לבני. אתם תולים עדיין תקוות במשה כחלון? תשכחו מזה. האיש שרד בקושי ולתפיסתו שילם מחיר אלקטורלי על שהעז להמרות את פי הזוג המלכותי בענייני שלטון החוק בקדנציה הקודמת. אין משענת קנה רצוצה ממנו. גם הוא יותך אל תוך כור מחצבתנו.

האם מדובר בסוף העולם? לא. אבל יכול להיות שזה סופה של המדינה, כפי שהכרנו אותה משחר נעורינו המשותפים. ועדיין, הדיכאון מיותר. אין סיבה לייבב. צריך להרים ראש ולהמשיך להילחם. אין לנו ברירה (או ארץ) אחרת. 
 

זה גם לא עניין של שמאל או ימין. השמאל האידיאולוגי לא מת ביום שלישי, הוא נפח את נשמתו מזמן (וזה נושא לטור נפרד). רוצים הוכחה? נניח שמחר תוצג תוכנית השלום של הנשיא טראמפ ותכלול הקמת מדינה פלסטינית מפורזת והעברת השכונות המזרח ירושלמיות לרשות הפלסטינית. נניח שנתניהו יגיד לתוכנית הזו "כן". אני מעריך ש־75% לפחות מהציבור (אם לא יותר) יתמכו בו. בואו נתפרע: נניח שיש פרטנר פלסטיני ונתניהו מביא הסכם קבע לאישור הציבור. כולל חלוקת ירושלים, חילופי שטחים, מדינה פלסטינית וכל הג'ז הלא רלוונטי הזה. האם יהיה לה רוב בציבור? התשובה חיובית. יהיה לה רוב גדול בציבור. מסקנה? הכל אישי. הכל עניין של שיווק ומשווק. ההצלחה של נתניהו היא העובדה שהצליח להפוך את עצמו, בעיני שכבות נרחבות בציבור, לחזות הכל. אבי האומה, מושיע העם, מר ביטחון ומשיח בן־דוד. אלוהים נגע בו? יכול להיות. אלוהים הוא סגנו. מעל נתניהו אין כלום. חוץ ממנה, כמובן.
 

ישראל לא מחולקת לימין או שמאל, אלא לבעד נתניהו ונגדו. בקווים כלליים, זה בעצם ליברלים חילונים מול שמרנים דתיים/חרדים/חרד"לים/מסורתיים. היה פעם זן של ליברל־חילוני־ליכודניק (אני מכיר אותו מקרוב), אבל הוא התפוגג יחד עם דן מרידור, בני בגין ועוד כמה. ככל שאתה יותר משכיל, עשיר, מבוסס וחי בנעימים בין חופשות בטוסקנה לסקי באלפים השוויצריים, כך הסיכוי שתהיה תומך נתניהו יצנח. ככל שאתה פחות עשיר, מבוסס, משכיל או ליברל, כך הסיכוי שתהיה ביביסט עולה בהתאמה. סטטיסטיקה. 
 

מבחינת ההיגיון הפשוט, אין למצביעי כחול לבן (וגם העבודה ומרצ) שום סיבה להסתובב בפנים נפולות. באזורים שבהם הם מתגוררים יש הרבה פחות אבטלה, אין רקטות (הדרום הצביע נתניהו בהמוניו), לא צריך תחבורה ציבורית (כי יש מכונית לכל בן משפחה בוגר), תוחלת החיים גבוהה יותר והנגישות לרפואה משובחת והשכלה גבוהה קלה יותר ומובנת מאליה. ולהפך. ובכל זאת, אחרי שאמרנו את כל זה, הביביסטים יותר מרוצים, יותר מאושרים, יותר שמחים בחלקם. זהו הפרדוקס הישראלי, הנמר המוזר והמיוחד שאותו הצליח נתניהו לאלף ועליו הוא רוכב לקדנציה חמישית.
 

אם תרצו להתנחם מעט, הביטו צפונה לטורקיה. מה שעובר עכשיו על המחנה הליברלי־דמוקרטי בישראל כבר עבר על החילונים־ליברלים בטורקיה. בתהליך מתמשך שהחל בזחילה ועבר לשעטה חסרת מעצורים, הם נאלצו להביט בדמוקרטיה הטורקית, בחוקה, בתורת אטאטורק, מושלכים לאסלה של ארדואן ונשטפים בזרם עכור של קיצוניות דתית ושמרנות אפלה. אנחנו עוד לא שם, וקשה לי להאמין שנהיה שם, אבל היה לי קשה מאוד להאמין שנהיה עכשיו כאן. אולי הגיע הזמן להתחיל להכיר בעובדה שאנחנו מיעוט נכחד. אפשר להכריז על תל אביב כעל שמורת טבע. צריך לבטל את החינוך הממלכתי ולבקש זרם חינוכי נפרד. בהמשך, כשייאסר עלינו לשבת במסעדה בשבת, אפשר לשקול מרי אזרחי. דיה לצרה בשעתה. 
 

בינתיים, שמורת החילונות הליברלית שלנו חיה, בועטת, פורחת ותוססת. כן, זו האמת. תל אביב היא עדיין העיר המדהימה בעולם, ישראל היא עדיין מדינה סובלנית למדי, שבה אנחנו יכולים, בשלב הזה, לעשות מה שאנחנו רוצים, פחות או יותר, בתנאי שזה לא בבני ברק, מאה שערים או בית שמש. דיינו.

תוכנית הניצחון של כחול לבן תקתקה כמו שעון שוויצרי. זלילת המנדטים של גוש המרכז־שמאל הייתה אופטימלית. מרצ שרדה, העבודה הופשטה משארית שומניה, וגנץ התאושש מהירידה בסקרים ונטל את ההובלה. זה הלחיץ את נתניהו, כצפוי, ואילץ אותו לפתוח מבערים בסוף השבוע האחרון ולהפעיל את משאבות המנדטים חסרות הרחמים שלו. "זה בדיוק מה שרצינו שיעשה", משחזר אחד הקמפיינרים של כחול לבן, "לא ידענו אם נגמור ראשונים, אבל רצינו שהוא יטרוף את כל הימין וקיווינו שיחסל כמה שיותר ממפלגות הלוויין שלו. זה היה מגדיל את הגוש שלנו ומאפשר לגנץ להרכיב ממשלה". התוכנית הגאונית הזו, מבית מדרשו של מרק מלמן, הסוקר האגדי של יאיר לפיד, התגשמה כמעט במלואה. הכל היה שם, כולל נאום ניצחון בגני התערוכה. רק הניצחון עצמו, לא הגיע.

בכחול לבן ניטש מאבק מתמשך, אכזרי, יצרי. שני צדדים נלחמו שם זה בזה במלוא כוחם: הצד של יאיר לפיד מול הצד של בני גנץ (אבל בלי גנץ). אצל לפיד, הגורו היה הסוקר מלמן, שכונה ע"י מי שכונה "משה רבנו". על פיו יקום או ייפול דבר. לידו, הפרסומאי רמי יהודיחה והאסטרטג הפוליטי שלום שלמה. בצד של גנץ היה בעיקר רונן צור. גנץ שמע את צור ולפעמים גם הסכים איתו, אבל ברגע שהצד של לפיד השתלט על הקמפיין וקיבל את המפתחות, הושלך צור אל מתחת לגלגלי האוטובוס שדהר לעבר המצוק. גנץ עצמו שמר על נייטרליות. הוא התיישר עם לפיד אבל המשיך להקשיב, בשקט, לצור.
 

בין הצדדים תמרן סוקר נוסף, ישראל בכר, מטעם גנץ. בכר עבד עם גנץ בהקמת חוסן לישראל, פרש מאוכזב וחזר. נדמה לי שהוא קרוב יותר לצור מאשר לשלמה. רוב החברים האלה הם אנשי נתניהו לשעבר. שלמה היה יועצו הפוליטי של ביבי, יהודיחה עשה לו את קמפיין 2015, בכר היה איש הסקרים של נתניהו יותר מחמש שנים. צור הוא "מיסטר נגטיב" הישראלי. אסטרטג חד וקטלני, ששוחה בתעלות הביוב של הפוליטיקה הישראלית ככריש. כל אלה הסתבכו בשבועות האחרונים במלחמת עולם. דרמות לא פשוטות התרחשו שם, מאחורי הקלעים. בשורה התחתונה, בצד המאוכזב (של צור) אומרים היום ש"זה היה קמפיין שהתנהל בצורה פושעת. החמצת העשור. אפשר היה לנצח. זה היה בידיים שלנו. החמצנו מול שער ריק". בצד השני אומרים הפוך: "היינו מאוד קרובים. מיצינו את המאגר האלקטורלי שלנו. פספסנו את ההצלחה של ש"ס ואת אחוז ההצבעה הנמוך של הערבים, זה הכל. היה חסר גרוש ללירה".
 

בצד של לפיד־מלמן־שלמה אומרים את זה: שאפנו ל־34 עד 35 מנדטים. שרטטנו את המספר הזה כקו פרשת המים. מעליו, אנחנו בתמונה. התנהלנו כמו מפלגה גדולה, מפלגת שלטון פוטנציאלית. עבדנו עם מחקרי עומק של גדול הסוקרים, האיש היחיד שניבא את בחירות 2015, מרק מלמן. העקרונות: לא ללכת על נתניהו אישית. בכל פעם שהולכים עליו אישית, הוא עולה. לא ללכת על נושא הביטחון. הוא מר ביטחון. לא יעזור בית דין. המחקרים מראים שאי אפשר לערער את זה. כשירו רקטות על תל אביב, הוא עלה. כשירו רקטה על משמרת, הוא עלה. אסור ללכת לשם. צריך תסריט של המפלגה הגדולה וצריך לתת לו לרוץ אחרינו בתקווה שישתה את כל הגוש שלו ויישאר בלי קואליציה. להקטין לו את השוק. זה הכל. אסור לריב עם נפתלי בנט, אסור לריב עם סמוטריץ'. כשרונן צור הדליף את ההקלטה של סמוטריץ' שמדבר על תיק החינוך, הוא הגדיל אותו. זה הוסיף רוח למפרשי איחוד מפלגות הימין. חבל, כי עוד מנדט וחצי ביבי היה שותה גם אותם. אם היה שותה גם אותם, וגם בנט בחוץ, עם מי הוא עושה קואליציה?

באחת הישיבות הראשונות הציג צור את מצגת הקמפיין שלו. כצפוי, צור הציע ללכת על הראש של ביבי. להוכיח שהוא לא ימני, לא חזק ולא נעליים. לפרוץ ימינה. שלמה גיחך. "אין ימין רך", אמר, "זו אגדה לילידים. לא תביאו קול אחד משם. במקום לבנות מגדלים ברבבה ג' ולהתחנף לימין, צריך קודם לאכול את כל השמאל. ימין רך זה תותים וקצפת. אנחנו רוצים את הלחם והחמאה. ואת זה יש רק משמאלכם. עבודה, מרצ. יש שם הרבה שומן לאכול. אתם משעבדים את עצמכם לתותים וקצפת דמיוניים ומדממים בגוש". דבריו אלה של שלמה בלבלו את גבי אשכנזי, היהלום השחור שאמור היה להביא את המנדטים מימין.

"אתה אומר לי הפוך ממה שאמרו לי עד עכשיו", אמר לשלמה, "שלחו אותי להביא ליכודניקים". שלמה גיחך. "בחיים לא תביא ליכודניקים", אמר. אשכנזי חשב ששלום שלמה הזוי. בהמשך, דעתו השתנתה לגמרי. נכון לאתמול, בכחול לבן סבורים שאשכנזי וחבריו הביאו בין 2־3 מנדטים מהליכוד. זה לא הספיק.
 

שלמה, בהשראת לפיד, נצמד לתורת מלמן. תיאוריית המפלגה הגדולה. על פי מלמן, זה יכול להיגמר גם ב־38 לכל אחת מהגדולות, בלי גוש לנתניהו. ברגע האמת, אפשר יהיה לכרות דיל עם כחלון או ליברמן, או שניהם (אם ייכנסו). ראשי כחול לבן, ובעיקר לפיד, ניהלו רומן חשאי אינטנסיבי עם ליברמן. גם עם כחלון (באמצעות אשכנזי ונוספים). היה על מה לדבר. הבעיה היא שמלמן לא חזה את המראת ש"ס. מלמן קבע שנתניהו עוצמתי בביטחון ולא פגיע בחקירות. בכל פעם שמדברים על אחד מהנושאים האלה, הגוש שלו מתמצק סביבו ומגן עליו. זו הסיבה שבשבוע האחרון החלו אנשי כחול לבן להטיף לתומכיהם "תהיו ליכודניקים". גם הם רצו יחס דומה. האמת היא, שהם קיבלו. קשית השתייה של גנץ־לפיד פעלה מצוין. הבעיה לא הייתה בקשית, אלא באגם. מאגר המנדטים של כחול לבן הזכיר את הכנרת לפני החורף האחרון. המאגר של נתניהו, ממול, שפע מים אדירים.
 

כשרונן צור בא עם קמפיין ביטחוני שהולם בנתניהו בבטן הביטחונית הרכה, שלמה התפלץ. "להגיד שביבי לא ימני", צעק, "זה כמו להגיד שאני בלונדיני. זה לא יתפוס, זה יעשה רק נזק. אי אפשר להמציא סיפור כזה, זה לא יתפוס, בדיוק כמו שהטענה שגנץ לא שפוי לא תפסה". לתפיסת שלמה, כחול לבן הייתה צריכה לעזוב את ביבי ולרוץ קדימה, על המחנה שלה. לאכול לשמאל־מרכז את הכבד והכליות, בדיוק כמו שביבי עושה לימין. בדיעבד, הם אומרים, זה כמעט הצליח. דמוגרפית, מיצינו את הפוטנציאל. התמודדנו עם הרבה ברבורים שחורים: הפריצה לטלפון של גנץ, הראיון הלא מוצלח ("יו־יו יונית"), ועוד. 
 

התקלה המרכזית של נתניהו הייתה ריבוי המפלגות בימין. כשצור הטיח בשלמה "אתה מעריץ את נתניהו, לכן אתה לא מעז לתקוף אותו", ענה שלמה "אני, בניגוד לכל הנחמדים כאן, היחיד שבאמת מכיר את ביבי ועשה לו בית ספר. אני שתלתי לו באמצע הקבינט את בנט ושקד במשפטים ובחינוך, על הראש". בין שני אלה, צור ושלמה, אירעה התפוצצות גרעינית שהדיה טרם שככו. ככל הידוע לי, הם לא מחליפים ביניהם מילה עד רגע זה. בימים האחרונים נאלץ צור לראות את הקמפיין של כחול לבן דרך האתרים והטלוויזיה, בעיניים כלות. "פושעים", אמר למי שאמר, "זה פשוט פשע, הקמפיין הזה, זה להפסיד בכוונה".
 

צור ניהל מלחמת מאסף נואשת נגד הגישה הזו לאורך כל הדרך. "מה זאת אומרת לא נוגעים בביטחון", אמר, "יש לי כאן שלושה רמטכ"לים, שני אלופים, ניצבים, סגני ראש מוסד ושב"כ, ואני צריך לפחד מהנושא הביטחוני, תגידו לי, אתם אמיתיים?". ענו לו שיש מחקרי עומק של מלמן שמוכיחים שזה עובד הפוך. "מלמן טועה", הודיע צור. בשיחות סגורות הודיע דברים חריפים בהרבה, עד כדי סבוטאז' מתוכנן.

צור אוחז במחקרי עומק אחרים, שערך מנו גבע בשביל חוסן לישראל לפני האיחוד עם לפיד שהוליד את כחול לבן. חמישה סקרי עומק שהצליבו זה את זה והצביעו על 65% מהישראלים שבעיניהם נתניהו איבד, או קרוב לאבד את תדמית "מר ביטחון", כולל ביקורת קטלנית על מדיניותו מול רצועת עזה. על המחקרים האלה בנה צור את קמפיין חוסן לישראל, שהיה ביטחוני ותקיף, כולל הנומרטור של הערבים המתים בצוק איתן וביקורת קשה על תפקוד נתניהו. הגיע האיחוד, והקמפיין הזה נגנז. צור התחרפן.
 

אבל אז, ערב אחד, נפלו שתי רקטות באזור תל אביב. בום. למחרת התכנסה ישיבת קמפיין במטה כחול לבן שמוגדרת, על ידי מחנה רונן צור, כ"אחת ההזויות מאז ומעולם". כל המדינה דיברה על ביטחון, חוץ מכחול לבן. צור הסתער על לפיד: "יש לנו כאן שלושה רמטכ"לים ויש שני טילים על תל אביב, אתם מתכוונים לעבור בשתיקה גם על זה?". לפיד שלף את המחקרים של מלמן. "אז מה", אמר צור, "אם יהיה עכשיו חלילה פיגוע עם עשרות הרוגים, גם אז תשלוף לי את המחקרים האלה?". לפיד אמר שלא. צור קפא. הוא לא האמין שזה קורה והחל להשתכנע שמדובר בחבלה מכוונת. 
 

הערת אגב שלי: לטעמי, אין לחשדות הללו שום בסיס הגיוני. בסערת היצרים של הקמפיין כולם חושדים בכולם. הערה נוספת: שני הצדדים הטיחו במהלך השבועות האשמות צולבות זה בזה והאשימו אחד את השני בהדלפת הפריצה לנייד של גנץ, ההקלטות לספי עובדיה ואפילו סיפור הפסיכולוגית. הם יידו את הבליסטראות הללו זה בזה במקום להתמקד בנתניהו.
 

ההצעות של צור נדחו, בזו אחר זו. הוא מאמין שזה מה שקבר את הקמפיין. בשיחות סגורות אומר צור ששלושה ימים אחרי הרקטות על תל אביב החלה כחול לבן לרדת, במקום שנתניהו יירד. זה מה שקורה, לדבריו, כשלא מנצלים מומנטום, מאפסנים נשק כמו שלושה רמטכ"לים, נותנים לצד השני את המושכות. ישיבת חירום כונסה במטה כדי להציל את המצב וממנה נולד קמפיין הצוללות. מסיבת העיתונאים ההיא שבה הטיחו ראשי המפלגה בנתניהו את הצוללות, וכל מה שביניהן. המהלך הזה מוגדר בז'רגון המקצועי כ"קמפיין מצוקה" והוא המהלך האחרון של כחול לבן שגם הצליח.
 

על פי צור, המפלגה ניהלה קמפיין של "מקיאטו כפול עם חלב חם בצד", וככה זה גם נראה, בעוד נתניהו מנהל קמפיין של "קפה בוץ". זה ההבדל, אליבא דרונן צור, בין הקמפיינים של נתניהו, תמיד קפה בוץ, מחוספסים, אלימים, מסוקסים, מדיפים ישראליות, לבין הקמפיין התל־אביבי של המקיאטו והאספרסו עם חלב סויה.
 

הוויכוח היה עקרוני. צור חשב שהקמפיין צריך להתחלק 70-30 לכיוון הנגטיב. שלמה אמר, בתרגום לעברית של מלמן, שבכל פעם שעושים נגטיב על נתניהו, הוא עולה בסקרים. מאיפה זה בא? שאל צור, ממלמן, ענו לו. הוא דרש לתקוף את ביבי על השחיתות. הליכודניקים לא אוהבים את זה, אמרו לו. אז על הביטחון. בשום אופן, אמרו לו. מי מהצדדים צדק? לי אישית, אין מושג.
 

אחר כך הגיעה ההחלטה לשלוח את בני גנץ לאיפא"ק. להוכיח לציבור שהוא יודע להתמודד גם במגרש של נתניהו. האמת היא שההזמנה מאיפא"ק הייתה דווקא של יאיר לפיד, שוויתר לגנץ באצילות. היה כאן הימור. חלקו הראשון הצליח. גנץ צלח את איפא"ק בהצלחה. חולה, מצונן, מג'וטלג, נתן הופעה לא רעה. ואז נפלה הרקטה על מושב משמרת. בום. "פעמיים בקמפיין אחד נופלות רקטות על תל אביב ועל השרון", אמר רונן צור למי שאמר, "ואנחנו ממלכתיים, עם כל כך הרבה רמטכ"לים וגנרלים ברשימה. לא ייאמן". 
 

כדי לנסות להוון את הרקטה על משמרת, הוחלט שגנץ יתראיין לטלוויזיה מוושינגטון. אבל אז הגיעה ההוראה מלפיד: לא לתקוף את נתניהו ישירות על הביטחון. לא גנץ, גם לא אשכנזי. גנץ נכנס לראיון האסוני ההוא עם יונית לוי עם הוראה לא לתקוף. מה הפלא שהסתבך עם "יו־יונית". גם את זה מכנה צור "פשע קמפיין". אשכנזי יוצא לסיור בעוטף עזה אבל אף אחד חוץ ממנו לא יודע את זה. הוא לא מתראיין, לא מצטלם, לא מדבר. העיקר שסייר.
 

בואו ננסה לדמיין איך זה היה נראה במצב הפוך: גנץ ראש ממשלה, אשכנזי שר ביטחון, נתניהו ראש אופוזיציה, רקטות נופלות על תל אביב בתוך קמפיין. איזה כאוס היה משתולל כאן. "אני לא מייחס לנתניהו גאונות", אומר צור, "אני מייחס למרכז־שמאל טיפשות". כדי לחלץ את עצמו מהרקטות, הטיל נתניהו למערכה את הפריצה לנייד של גנץ. כשגנץ חוזר מוושינגטון ויורד דרומה, הוא מוצא את עצמו מדבר על הנייד שלו במקום על הרקטות. בדרך דרומה מאלץ צור את גנץ להוציא הודעה לתקשורת ובה הצהרה שלא היו על הטלפון הנייד סרטונים כלשהם. גם את זה הוא עושה באי רצון, כי מהכיוון של לפיד הורו "לא לפרסם הודעות לפני מסיבת עיתונאים, זה מוציא את העוקץ".
 

קמפיין כחול לבן התנהל באופן זה לאורך כל הדרך. כך, למשל, הפספוס עם אורלי לוי־אבקסיס. "היא הייתה מוכנה לבוא בשלב מסוים", אומר מקור בכיר במפלגה, "מיד אחרי האיחוד, כשעלינו ל־36 והיה פער 10 מהליכוד, זה התאים וזה היה חלון הזדמנויות, אבל אז פתאום לא רצו אצלנו. היא הייתה חסרה מאוד. אישה, חברתית, מזרחית, לוחמת. בדיוק מה שצריך כדי להביא קצת פריפריה".
 

לקראת סיום הכין צור את "קמפיין הפיינל", הקמפיין של הימים האחרונים. הכותרת הייתה "ארבעים ומנצחים". לנסות לייצר מומנטום, סחף, תחושת ניצחון. הקמפיין הזה נפסל. "מלמן אמר לא לנקוב במספרים", אמרו לו. במקום זה, הציעו מכיוון יש עתיד קמפיין שמכונה "סטרונג פוזיטיב". כלומר חיובי חזק. הססמה הייתה "ישראל בדרך חדשה". מה שיצא מזה, אומר צור, זה ארבעה פנסיונרים, גברים מבוגרים, יושבים בסלון על אזרחי ומקשקשים. במקום להבליט את המדים, את גולני של גבי, את הצנחנים, את סיירת מטכ"ל. בסוף, בוויכוח בין "ארבעים ומנצחים" של צור ל"ישראל בדרך חדשה" של לפיד, הלכו על הפשרה המפא"יניקית של "כל קול קובע". 
 

"אני לא זוכר", אומר צור, "שמתישהו בישראל ניצח מישהו עם קמפיין סטרונג פוזיטיב. אני לא זוכר שמתישהו בישראל ניצח מישהו בלי נגטיב חזק. חשבתי שצריך לפנות לפריפריה. לייצר אנרגיה. להטריף את השטח. לא לפחד ולא לראות ממטר. אז חשבתי".
 

בימים האחרונים הביא מלמן סקרים שלפיהם גנץ מוביל 27-32 ואחר כך 28-34. הסקרים האלה הרדימו את הקמפיין הרדום מלכתחילה. מבחינת לפיד ואנשיו, המספרים של מלמן ברזל. הם פיתחו בו אמונה מיסטית, בעיקר בעקבות הדיוק שהפגין בפעם הקודמת. כשראו שמובילים, החליטו לדומם מנועים.

"העיקר לא לעשות שגיאה", אמרו. "אסור לעשות שגיאות במאני־טיים". זו הסיבה שנתניהו התראיין בימים האחרונים עשרות פעמים וגנץ כמעט שלא. מי שהתראיין מול נתניהו היה אשכנזי. האפקטיביות שלו הייתה טובה. התגובות מצוינות. אשכנזי מדבר ליכודית, משדר אמינות וישראליות מחוספסת, מצויד בטיעונים חזקים וסמכותיות צבאית שקטה. "לאיפה שנתניהו הולך", אמר אשכנזי למי שאמר, "אני אחריו. איפה שהוא עולה, אני בעקבותיו". לשיא הגיעו הדברים שכשנתניהו דהר לחוף הים בנתניה ביום הבחירות כדי לייצר תחושת חירום, היה אשכנזי באותה שעה בטיילת של נתניה. הבעיה היא שבמקרה של נתניהו, תוך חצי שעה ראתה כל המדינה את סרטון התבהלה שלו מחוף הים. במקרה של אשכנזי, לא.
 

עלה גם רעיון לשלוח את אשכנזי וגנץ ביחד למהדורות הטלוויזיה המרכזיות לסוג של ראיון זוגי ערב הבחירות. עלה, ונפל. "לא לעשות שגיאות", שיננו הקמפיינרים. הם הרי הובילו. למה לנסות לתקן מה שלא מקולקל?

יום הבחירות מספר את כל הסיפור בקליפת אגוז. בסקרים האחרונים היה עדיין פער לטובת כחול לבן, אבל במגמת צמצום. על פי צור, זה היה צריך להדליק את נורות האזהרה. הרי הניסיון מלמד שנתניהו סוגר פערים בימים האחרונים ופותח מבערים ביום הבחירות. צריך להתכונן לזה ולפעול נגד זה. אבל בכחול לבן התבצרו בבונקר, העיקר לא לספוג שערים. אחר הצהריים התברר שנתניהו ביטל ביקור באשדוד וחש להתייעצות חירום בבלפור. מדובר בתרגיל שיווקי שהשיג את מטרתו: שתילת פאניקה במחנה הימין. צור חשב שצריך לעשות מהלך דומה. להעיר את המחנה. כחול לבן התכנסה לישיבת חירום בשש בערב. לתדהמתו, גילה צור במהלך הישיבה שלפיד ואנשיו משועשעים. יום הבחירות, מבחינתם, הוא היום הכי משעמם. מה כבר אפשר לעשות עכשיו?
 

זה התחיל עקום והתעקם במעלה הדרך. כבר בישיבה הראשונה אחרי האיחוד הטיח שלמה בצור ש"עשיתם לבני חרא של קמפיין, קברתם את בני". מבחינת צור, בני היה ב־24 מנדטים למחרת הנאום והחיבור עם יעלון, הוא לא ראה במספר הזה קבר אלא להפך, מקפצה. אחרי שהמפתחות של הקמפיין נשללו ממנו והועברו חגיגית לצד השני, הוא ניסה להילחם אבל כשל. מי מהצדדים צודק? אינני יודע. סביר שלא נדע לעולם. לכל אחד מהם יש קייס מוצק. לפיד הוא קמפיינר ותיק ומנוסה שעשה, פעמיים, תוצאות לא רעות בכלל. הוא פייטר שיודע לחטוף ולא נכנע. שלמה הוא אחד היועצים הפוליטיים המנוסים והמחודדים בשטח. ליכודניק עם אינסטינקטים של חיה פוליטית ואינטליגנציה מפותחת. אם מישהו אמור לדעת מה מרגיז את הליכודניקים ומה יכול לשכנע אותם, זה הוא. על צור דיברנו מספיק. 
 

אפשר לראות את מחצית הכוס הריקה, כלומר הפוטנציאל שלא מוצה והניצחון שהוחמץ, אפשר להביט במחצית הכוס המלאה: 35 מנדטים למפלגה שקמה לפני רבע שעה זה הישג עצום. הקמפיין של מלמן הוסיף עוד כ־12 מנדטים למה שהיה לחוסן לישראל בשיאה. אם היו נותנים להם את המספר הזה מראש, לא היו חותמים עליו? ומצד שני, מה הם יעשו עם כל המנדטים האלה עכשיו? שאלה טובה: אחרי כל קטטות הקמפיין האלה, צריך לזכור שכחול לבן הפכה לתקווה הלבנה הגדולה האחרונה של כל מי שלא מתיישר עם ההערצה העיוורת לנתניהו. יש בה מכל המינים והסוגים, ימין ושמאל, אדום וכחול, אנשים מצוינים ומלאי כוונות טובות. הם צריכים לעיין בהיסטוריה של הניסיונות האינסופיים של נתניהו לפרק את קדימה בין 2009 ל־2013. אגב, מי שריכז את המאמץ הזה בזמנו היה שלום שלמה. בסופו של דבר קדימה לא פורקה, אבל גם לא שרדה. 
 

קברניטי המפלגה המוזרה הזו וחברי הכנסת שלה צריכים לחשוב על מעל מיליון הישראלים שהצביעו עבורם ושיגרו אותם למשימה שאין קדושה ממנה: לעמוד על משמר הדמוקרטיה הישראלית. אסור להם לבגוד במשימה הזו. אלמלא כתבי האישום התלויים ועומדים מעל בנימין נתניהו, ניתן היה לשקול ממשלת אחדות. זה מתבקש. אבל החיים אינם תוכנית כבקשתך, ונתניהו יהפוך בהמשך השנה לנאשם בתיקי שחיתות כבדים (אם השימוע לא יצלח). עם נאשם כזה, לא יושבים.
 

שתי מילים לסיום על שניים שהוספדו בטרם עת: אריה דרעי ואביגדור ליברמן. בשנות ה־90 העליזות הם ניהלו את המדינה יחד עם ראש הממשלה הצעיר וחסר הניסיון בנימין נתניהו. זה נגמר בבכי. דרעי הלך לבית הסוהר, נתניהו הובס על ידי ברק, ליברמן פרש עוד קודם והקים לעצמו מפלגה.
 

דרעי וליברמן לא היו אמורים להיות במצבם עכשיו. ליברמן הוא זה שלא עובר את אחוז החסימה באופן סדרתי בסקרים, אבל כן עובר אותו (בקלות) בבחירות. הוא שוב מגחך, במבטא כבד, מול קהל שונאיו. עוף מוזר, לא מפוענח, לא ברור, אבל חי ובועט ומטפס בכל פעם מחדש במדרון החלקלק נגד הגלים, הסיכויים והזרמים. בינתיים, כהרגלו, הוא טס לווינה לנוח. בעקבותיו יצא אתמול לחו"ל גם לפיד. ספירת הקולות מתעכבת, לא ברור מי נגד מי וכמה־כמה, ואביגדור שלנו הופך, שוב, לאיש עם המפתחות. אתמול בערב הוא הכחיש במרץ שיכפה על נתניהו ממשלת אחדות, ידרוש את תיק האוצר או יפגוש את לפיד. עכשיו, הוא סתם נהנה.

 

האחרון הוא דרעי. אני מסתבך עכשיו עם הקוראים הבודדים שאיתם טרם הסתבכתי: מדובר במבוגר האחראי של הממשלה המסתמנת. בכפוף לשימוע, כמובן. אם לא היו תלויים נגדו חשדות כבדים, דרעי היה המועמד שלי לתפקיד שר הביטחון, או שר האוצר. כן. כמי שעוקב עשרות שנים אחרי הקבינט, אני בטוח שכל ראשי זרועות הביטחון, הרמטכ"לים והגנרלים לדורותיהם, יסכימו איתי. בניגוד למה שאתם רואים ממנו בחוץ, בפנים דרעי הוא אדם פיקח, מחושב, מוכשר, מנוסה ולא מתלהם. הוא כבר מנע מלחמה אחת כמעט לבדו והוא זה שמרגיע את הרוחות כשהן מתלהטות. ולמה אוצר? כי החרדים יסחטו בכל מקרה מה שיסחטו. דווקא אם נשים אחד מהם כגזבר ואחראי על הקופה, זה יכול לעזור. חוץ מזה שעדיף לי שיהיה שם מאשר במשרד הפנים. הנזק שהוא יכול לעולל באוצר קטן מהנזק במשרד הפנים.
 

דרעי ניהל קמפיין מופתי, כבל את עצמו ברגע הראשון לנתניהו והלך על געוואלד נגדי כשנתניהו התחיל לשתות אותו. 8 מנדטים מול הקניבליזציה של ביבי אינם דבר של מה בכך. ואחרי שאמרתי את כל זה, לצערי מדובר בדמיונות תעתועים. היועמ"ש כבר הודיע שיש קשיים במינויו של דרעי לשר. אם יוחלט להגיש נגדו כתב אישום, ייאלץ לפרוש.