אבק הבחירות שקע מעט. ההתלהמות ברשתות החברתיות פחתה, מבול המסרונים והסרטונים המטופשים פסק, וחשוב מכל: אין יותר “סקרים" שהם לא יותר משעשועונים ואמצעים ליצירת רייטינג במהדורות שמאבדות כל יום יותר ויותר צופים. עכשיו אפשר לחזור לחוכמה שבדיעבד ולנסות לנתח מעט את מה שעבר עלינו בבחירות.
 
בחירות 2015 הסתיימו בתוצאות הבאות, על פי החלוקה הגושית (שהיא בעייתית בפני עצמה). הגוש התומך בנתניהו, גוש הימין, כלל 67 חברי כנסת: ליכוד 30, הבית היהודי 8, כחלון 10, ליברמן 6, יהדות התורה 6 וש"ס 7. גוש המרכז־שמאל מנה 40 חברי כנסת בלבד: המחנה הציוני 24, יש עתיד 11 ומרצ 5. לצד כל אלה כיהנו בכנסת 13 חברי הרשימה המשותפת, שקשה לשייכם לגוש המרכז־שמאל, קודם כל משום שהם לא רצו בכך.
 
בבחירות 2019 התברר כי מספר המושבים בכנסת שיעמוד לרשות המפלגות שהרכיבו את הגוש שתומך בנתניהו הגיע ל־65, ירידה של שני מנדטים. גוש המרכז שמאל הצליח להגיע ל־45 מושבים בכנסת, עלייה של חמישה מנדטים. הרשימות הערביות ירדו מ־13 מנדטים לעשרה בלבד. 
 

חשבון פשוט שניתן לעשותו גם בלי להיעזר בטלפון הסלולרי מראה שגוש הימין ירד בבחירות וגוש המרכז־שמאל עלה. המעבר בין הגושים, שעליו מפנטזים כל מתנגדי נתניהו, התרחש בהיקף די מכובד, בהתייחס לשינוי דפוסי ההצבעה המקובלים במדינת ישראל. העובדה שהליכוד הצליח לשכנע את מצביעי הימין לתמוך בו הפעם ולהעניש את מי שישבו בקואליציה והתנהגו כאופוזיציה (בנט ושקד באופן קבוע וכחלון מעת לעת) אינה מעידה על התייצבות מוחלטת של העם בעד נתניהו.
 
האמירה כי “העם רצה ליכוד" אינה מדויקת. אפילו לא רוב העם. העם אינו מרכיב קואליציות ורצונו שונה בנושאים שונים מהדיכוטומיה שכולנו מכירים. רבע מהעם רצה ליכוד. כרבע רצה כחול לבן. וכן הלאה.
 
לגבי הסאגה של ספירת הקולות, שמלווה באמירה הרגילה במקומותינו כי “רק אצלנו זה יכול לקרות": אז זה קרה גם במקומות אחרים. אפילו בארצות הברית הגדולה, בעלת ההצבעה הממוחשבת. בוש הבן נבחר לקדנציה ראשונה מול אל גור אחרי סאגה ממושכת עוד יותר של ספירת קולות בפלורידה. גם בבחירות האחרונות, בין טראמפ לקלינטון, הספירה במקומות שונים התארכה מעבר להיגיון הפשוט.
 
בעניין “טעויות ההקלדה", בבחירות 1996, שכללו גם בחירה ישירה לראשות ממשלה, בין בנימין נתניהו לשמעון פרס, פער של 30 אלף קולות ותלונות רבות על אי־התאמה בתוצאות הביאו אותנו, במטה מפלגת העבודה, ששימשתי כדוברה, להטיל ספק במספרים. בנינו צוות שמטרתו הייתה לבדוק את ההתאמה בין התוצאות בקלפי לתוצאות שהתפרסמו.

הגענו להיכל הספורט הישן בחולון, שם נערמו כל הקלפיות. מצאנו “טעויות הקלדה" של תוצאות הבחירה הישירה – רובן היפוך התוצאה בין התמיכה בפרס לזו בנתניהו. היה לנו ברור (גם בגלל הרגש והסימפטיה) שטעויות ההקלדה הכריעו את הבחירות. לאחר שבדקנו עשרות פרוטוקולים, חזרנו לפרס והצענו להקים צוות שיבדוק את כל הקלפיות (כדי לבטל תוצאות בחירות צריך להציג ראיות כי הטעויות היו בסדר גודל של הפער ועוד אחד) – משימה מורכבת שהייתה נמשכת זמן רב. פרס, לדעתי מתוך דאגה לערעור אמון הציבור בתוצאות בחירות בארץ, החליט שלא לבצע את הבדיקה, והיתר בספרי ההיסטוריה.