נגה נצר, דור שלישי לשואה, הכניסה לביתה גרמני, נכד לגרמנים, שבא להתמודד עם העבר שלו. הקשר הפך למערכת יחסים שהידרדרה מהר מאוד לאלימות ופתחה תיבות פנדורה. את הכל תיעדה בסרטה "החבר הגרמני שלי", תוך שהיא הופכת אותו לקומדיית אימה מבריקה ומודעת על גזענות, ובעיקר עלינו.
"זה הסרט השנוא ביותר בתולדות yes דוקו", אומרת נצר בציניות, ספק בגאווה, ערב עליית הסרט לאקרנים בסינמטק תל אביב. "הסרט הזה התחיל בתסביך שואה", מספרת נצר, "אבל בגלל השתיקה המשפחתית, היה ניסיון שלי, אולי פאתטי, להיאחז במשהו ולהתכתב עם הדבר הבלתי נתפש שסבתא שלי עברה - להסתכל לאשמה בעיניים ולהבין מדוע הגרמנים נטרפים מיהודים".
למרות שיהודים מצטיינים בחוש הומור, דווקא הסרט שלך הפך לשנוי במחלוקת ולכר פורה לצקצוקים צדקניים.
"אנשים לא רוצים שאנשים ייגעו להם בשואה או שיעשו בה ניסויים כמו שעשיתי. לא רוצים להתעסק עם השד הזה. צורם להם שהם רואים את הגרמני הארי יושב מול הסבתא ניצולת השואה בכיסא גלגלים, ובצדק. יש כמובן את הסיבה הזו שמרגיזה במיוחד נשים, והיא הפסיביות לכאורה שאני מפגינה בסרט מול האלימות שלו. למה לא זרקתי אותו? איך אפשרת לזה לקרות? זה באמת מחזה לא קל. אנשים לא מאמינים שזה דוקו. אבל הסגנון של הסרט קורא תיגר על השקר הזה שנקרא דוקו. האמת תמיד מתעתעת".
איך באמת אפשרת לזה לקרות?
"איך היהודים בשואה אפשרו לזה לקרות? עד שאתה לא שם, אתה לא יכול לשפוט. בהתחלה סוגרים לך את התריס, אחר כך הופכים לך את החצר ואז משתלטים על כל הבית. בסוף אתה מוצא את עצמך במחנה ריכוז, מקרצף רגליו של קצין אס־אס. אני מציעה לקרוא את הסרט כמשל. מה ביהודי מטריף את הגרמני? אני הטרפתי אותו בחוסר המשמעת ובחוסר הסדר שלי. לקחתי אותו לטקס יום השואה, אבל אני זאת שהחזיקה את המצלמה וערכתי את הכל. במובן הזה, הוא היה הקורבן ואני הקלגס. הסרט מאוד מורכב. יש בו גם את שאלת ההתבוללות, הזהות, מחיקת הזיכרון והאהבה, עד כמה היא יותר חזקה מהפחד והדעות הקדומות. מתברר שיש אנשים שמזדעזעים לראות גרמני רוחץ יהודייה בסבון".
ומה המסקנה?
"שהאהבה לא יותר חזקה מהדנ"א שלנו".
שילמתי מחיר נפשי
גם "החבר הערבי שלי", סרטה הראשון של נצר, התחיל כניסוי באהבה. נצר יצאה אז בעקבות חברה השוהה הבלתי חוקי וסיכנה את עצמה, רק כדי לגלות שהוא התחתן עם בחורה מהכפר. ב"החבר הגרמני שלי", הסיפור יצא משליטה עד כדי אלימות פיזית, מעצר וגירוש מהארץ. "הסרט הזה באמת הפך להיות, כביכול, טוב מדי כדי להיות אמיתי", היא אומרת. "הוא אכן גזעני על גבול הפארודיה. בהחלט השתמשתי במניפולציות וההקצנה של הדימויים כל כך מוגזמת, שהיא הופכת את זה לקומדיית אימה שבוחנת את פחדינו דרך בדיחות שואה. אבל לרוע המזל, הן הולכות ומתממשות, והיצירה התערבבה עם המציאות. לא דמיינתי שזה יגיע למצב כל כך מסוכן ומפחיד, שכבר לא הייתה לי שליטה במתרחש. פחדתי מאוד לקראת הסוף ושילמתי מחיר נפשי כבד על הסרט הזה, וגם הוא".
איזה מחיר נפשי שילמתם?
"אני לא יודעת לגביו, אבל אצלי זו הייתה חוויה מאוד קשה שלקח לי זמן להשתחרר ממנה. עזבתי את הבית של סבתא שלי וזה גרם לי לא לעשות יותר סרטים דוקומנטריים. זו הקרבה מאוד גדולה, והלכתי מאוד רחוק. היה לי חזון, ושום דבר אחר לא היה חשוב. זה לא בריא. עכשיו אני יוצרת סדרה על הישראלי המכוער. אני אחת הדמויות שם".
התפכחת מסיפורי אהבה בלתי אפשריים?
"התפכחתי מלעשות קולנוע כזה. אם הייתי פוגשת את נגה של היום, לא הייתי מכניסה אותו הביתה. בן אדם לא יכול להיות דף חלק או לברוח מהגנים של עצמו. בסוף התרבות מנצחת. הערבי תמיד יהיה ערבי, הגרמני תמיד יהיה גרמני, היהודי תמיד יהיה יהודי. אתה לא יכול להימלט מזה. מבחינתי, זה סרט על תופעה תל־אביבית, על הישראלים שעוברים לגור בברלין ומקיאים מאשמה. הביקורת הכי גדולה בסרט היא לא על הגרמני, אלא על מה שאני מייצגת, שזה תל־אביבית רופסת, דור שלישי, שכביכול שכחה וסלחה, ומתפעלת מהגרמני החסון".
אהבת אותו?
"בהחלט. הייתה שם אהבה. הייתי עם הבן אדם הזה שנה. אחרת לא הייתי מכניסה אותו הביתה".
מה הוא עושה כיום?
"סיכמנו שלא אזכיר אותו, אפילו לא את שמו. הוא הסכים להצטלם, כי רצה לחקור בעצמו אם הוא, נכד של נאצים, יכול לבוא לישראל ולהיפטר מהנטיות שלו. במובן הזה, זה התחיל כניסוי קולנועי של מה יקרה אם נסגור גרמני ויהודייה בבית של סבתא ניצולת שואה. כמו שאני שאלתי אם כנכדה לניצולי שואה, אני יכולה לחיות בשלווה עם גרמני. זה מאבק בלתי פתור, מתברר".
"החבר הגרמני שלי", 16 באפריל, שלישי, 17:00; 18 באפריל, חמישי, 19:30, סינמטק תל אביב