אחרי שורת מאמרים שפרסמתי כאן בחודשים האחרונים בשבח כחול לבן וברית הרמטכ”לים ולפיד, מצאתי את עצמי ממש ביום הבחירות עצמו בתחושת מצוקה גוברת, שמיד אבהיר את מקורותיה. לבסוף הפתעתי גם את עצמי ובחרתי ליברמן, שאף פעם לא חיבבתי, ואכן נרגעתי. כל מה שקרה מאז פרסום תוצאות הבחירות הוכיח לי שנכון לרגע זה - צדקתי. ליברמן הוא היחיד שיכול לחסום כנראה במידה מסוימת את החנק החרדי ואת הסחיטה החרדית, שפגעו בנו פגיעה חמורה בכמה וכמה מישורים לאורך השנים, ומאיימים גם עכשיו על ישראל. החל מהפטור המביש מגיוס, דרך גירוש הרפורמים מהכותל וערעור היחסים עם יהדות ארצות הברית, שאין חשובה ממנה לישראל, ועד לפגיעה הקשה בעלייה ארצה ובעולים עצמם, שאין חיוניים מהם למדינה הציונית ולעתידנו כאן. 
 
הבעיה היחידה היא שאנחנו יודעים שליברמן קיים במשך שנים ארוכות ברית אחים מחפירה עם אריה דרעי, שר הפנים החשוך - לאחרונה, כזכור, השניים שיתפו פעולה בבחירות לעיריית ירושלים - וכך הכשיר למעשה את הפגיעה החרדית בשולחיו, מצביעי ישראל ביתנו, ובאינטרס הישראלי האנטי-חרדי המהותי. למעשה, לא ברור שיש על מי לסמוך. 
 
אבל ייתכן שמשהו הצטלל בינתיים והבשיל בתודעתו של ליברמן, שהגיש בין השאר לאחרונה בג”ץ נגד האחראים לבדיקות הדנ”א המשפילות לעולים מרוסיה. ככה שאולי אפשר לקוות ממנו למשהו בנסיבות הנוכחיות, שהעניקו לו עוצמה פוליטית בלתי רגילה בגוש הימין. ליברמן, כזכור, קיבל חמישה מנדטים מתוך 65 המנדטים של הגוש כולו. כל זה יכול כמובן להשתנות אם יתברר סופית לנתניהו כי אין לו ברירה אחרת אלא לנסות להקים ממשלה שתכיל גם חלקים מגוש המרכז. זה יכול בהחלט לקרות, לטובת כולנו. אולי אפילו בלי המפלגות החרדיות, בעזרת השם. בינתיים דווקא ליברמן, מכולם, שולט בסדר היום הקואליציוני. ואף מביע עניין במשרד הפנים. וזה טוב. 
 

אבל היו עוד כמה סיבות שהניעו אותי לבחור ברגע האחרון בליברמן. אני מזכיר לכם שוב שאני מתנחל זה יותר משמונה שנים (בהתנחלות נופים בין גבעות השומרון, רבע שעה מאריאל), ומבחינתי אין חשובה מארץ ישראל. אז למה בכל זאת העדפתי תחילה את כחול לבן על פני הליכוד? כי הנחתי שארץ ישראל וההתנחלויות אינן נתונות בסכנה ממשית גם תחת שלטון כחול לבן, הכולל בין השאר את בוגי יעלון, צביקה האוזר ויועז הנדל. מאסתי מהרבה סיבות בשלטון הליכוד. אבל בינתיים נתניהו חולל פלאות ממש ביחסיו עם טראמפ, שהכיר ברמת הגולן והגדיר את משמרות המהפכה באיראן כארגון טרור. היש מופלא מזה, גם נוכח העוינות הגוברת לישראל במפלגה הדמוקרטית בארצות הברית?
 
ברית טראמפ־נתניהו היא הדבר הטוב ביותר שקרה לישראל זה שנות דור, אולי אפילו מאז הקמת המדינה, והיא חייבת להימשך. כשלפיד משחק אותה ביבי ונוסע להיפגש עם נשיא צרפת, ולמעשה רומז לנו כי כחול לבן נוטה למדיניות האירופית האנטי־ישראלית, ובוודאי האנטי־התנחלותית, במקום למעטפת האמריקאית, אנחנו מבינים שאכן ההתיישבות מאוימת בחלקה על ידי הרשימה החדשה, שלפיד עשוי לכהן בה כשר חוץ. 
 
בקיצור, אין תחליף לנתניהו עכשיו ובתקופה הקרובה כראש ממשלת ישראל. וכשאני זוכר עוד לטובה לליברמן את הבחירה המצוינת באביב כוכבי כרמטכ”ל, בניגוד להעדפת נתניהו, ככל שנרמז, ואת התקוממותו על הפגיעה המתמשכת בעוטף עזה, בניגוד לרפיסות נתניהו מול עפיפוני הנפץ ששרפו את שדות הדרום, אני נוטה לחשוב שיו”ר ישראל ביתנו, חרף מגבלותיו ומזגו המתלהם, יכול להביא טובה לישראל.