בפעם הקודמת שהתארחתי כאן, הבאתי את סיפורו של ישורון, אדם עם חלום גדול מדי להקים “בית כנסת לתפארת". לשם כך ביצע שוד “לשם שמיים", נעצר ונשלח לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי.



“אתה חייב לתת לי לצאת".



“ישורון, הנח לזה".



“אין הנח לזה. בפורים שתקתי, ויתרתי, הפעם אין על מה לדבר, אני יוצא לחג".



“נניח ותצא, היכן תחגוג?"



“מה זאת אומרת היכן? אצל לאה כמובן, איתה ועם אברהם, ועם המשפחה".



“ישורון, חדל!".



השיחה בין השניים התנהלה במשרדו של מנהל המחלקה, ד"ר קלינשטיין. זה שישה חודשים ישורון מאושפז. עשרה חודשים נותרו לו עד לשחרור מהמוסד.


“קלינשטיין, תודה שכל התקופה אני מתנהג יפה. לא עושה בעיות. לוקח תרופות בזמן, חי בשלום עם כולם, מגיע לי לעשות את הסדר כמו בן אדם חופשי, הלא זה חג החירות... אני לא דורש חופשה של שבוע, גם לא של שלושה ימים. במוצאי החג הראשון אתייצב חזרה כמו חייל ממושמע, מילה של ישורון. הרבה זמן לא ראיתי את אברהם, אני מתגעגע, אני בטוח שגם הוא מתגעגע אלי. זה לא פייר, לא עושים דבר כזה לילד קטן, מגיע לו לראות את אבא שלו בליל הסדר, נכון? נכון? תגיד נכון, תגיד, תגיד, תגיד נכון!".



“נכון, אבל..."



“או, אתה רואה? אפילו אתה מצדיק אותי".



“אתה יודע שחגים זה בעייתי, אני לא צריך להזכיר לך מה היה כאן בחגי תשרי".



“אבל אני כבר בסדר".



“תנוח עוד קצת, ואם המצב ישתפר, אשקול עם הצוות לשחרר אותך לפני תום התקופה. מבטיח לכתוב המלצה לרשויות, ואתה תמצא את עצמך בחוץ, ולא רק ליומיים־שלושה, אלא לתמיד. הכל תלוי בך ואך ורק בך".



“בעזרת השם, אני מאוד מעריך את זה, אבל עד אז אני צריך חופשה קטנה לליל הסדר. הבטחתי ללאה שאגיע לקרוא עם אברהם את ההגדה".


“ישורון, שוחחנו על כך. אני מבקש ממך לחדול. יש לה את החיים שלה עם בעלה".



“הוא לא בעלה, למה אתה אומר בעלה? הם לא נשואים, לא התחתנו, הוא לא יכול להתחתן איתה, היא אסורה לכהן. הם חיים בחטא, הוא גורר אותה לחטאים, צריך לעזור לה, צריך לחלץ אותה ממנו".



“ישורון, אני מבקש ממך לחזור לחדרך!".



“קודם תבטיח לי שתעשה כל מאמץ לשחרר אותי בליל הסדר".



“מבטיח להתאמץ, לא מבטיח שתשתחרר. סיכמנו?"



ישורון בהה בנקודה מסוימת בחלל, ליטף את זקנו ושמר על שתיקה. ד"ר קלינשטיין חזר על שאלתו, ושוב לא נענה. הוא נאנח והתבונן בישורון בחמלה מהולה בחוסר סבלנות.



***



ישורון התיישב על אחד הספסלים הפזורים בגינת בית החולים המטופחת. מולו מבנה המשמש את הגננים. לדלת המבנה צמוד בסרט הדבקה דף נייר שבו רשום בכתב ידו של ישורון: “בס"ד, כאן יוקם בית כנסת לתפארת!".



הרבה קרבות היו על מיקומו וגודלו של “השלט" המאולתר הזה. בגלגולו הראשון היה זה בריסטול גדול עם אותיות קידוש לבנה, אשר הוסר על ידי אנשי הצוות ביום שבו נתלה. למחרת תלה מודעה חדשה, ששוב הוסרה מיד. כך יום אחרי יום עד שהגיעו לפשרה. הותר לו להדביק מודעה קטנטנה, כתובה בטוש. לימים גנז את חלום בית הכנסת שהביא אותו עד הלום, הסיר מראשו את הכיפה והמגבעת השחורה, אך נותר בעל זיקה למסורת.


מיכאל, שותפו לחדר, התיישב לצדו.



“נו, דיברת איתו?"



“דיברתי".



“ו...?"



“שוקל לשחרר אותי לצמיתות".



מיכאל נד בראשו בחוסר אמון ולפתע פרץ בבכי. ישורון טפח על גבו וניסה להרגיעו, מבטיח לו שהכל יהיה בסדר, וכי גם הוא, מיכאל, ישוחרר בקרוב לצמיתות. מיכאל מיאן להירגע.



“אני אספר לך משהו שישמח אותך, אבל קודם כל תפסיק לבכות".



מיכאל נשא את עיניו אל שכנו לספסל וחיכה למוצא פיו.



“קלינשטיין הבטיח לי שאם לא ישיג לי שחרור לפסח, הוא ייתן לי להיות עורך הסדר. אני זה שיעמוד בראש השולחן, אני זה שינווט, אני זה שיחליט ואני זה שיחביא את האפיקומן".



“לא שרעבי השנה?"



“תם זמנו, בטל קורבנו".



“הוא לא יוותר לך. כבר חמש שנים הוא עורך את הסדר. תהיה מלחמת עולם. מלחמת עולם, מלחמת עולם תהיה פה... לא מאמין לך שקלינשטיין הבטיח לך דבר כזה".



“הבטיח גם הבטיח, מילה של ישורון. מה שנשאר לי לעשות זה להתקשר ללאה ולהזמין אותה ואת אברהם".



“היא תבוא?"



“אם אני לא משתחרר, בטוח היא תבוא, היא והבן שלי".



“ומה עם מה שמו?"



“מצדי שיבוא גם הוא. זה הכל זמני. הוא לא יכול להתחתן איתה. בסוף היא תשתחרר ממנו. אתה יודע שהוא מחזיק אותה בכוח, כמו פרעה את בני ישראל? אתה יודע מזה? אה? מה? את זה אתה יודע?"



השתררה שתיקה קצרה. עיניו של ישורון נצצו. רעיון הבזיק במוחו. הוא חייך.



“מה, מה מצחיק? למה אתה מחייך?"



“רק הקדוש ברוך הוא יכול להטיל עשר מכות, רק הוא!".



“כן, כן, רק הקדוש ברוך הוא!".



“רק הוא יכול עשר, אבל גם ישורון יכול לעשות משהו, לא עשר, אבל אחת או שתיים - בקלות".



***



הגיע ערב החג. חלק מהחוסים שוחררו לבית משפחותיהם. ישורון לא קיבל היתר. הוא גם לא היה עורך הסדר שהתקיים בחדר האוכל של המחלקה. כפי שמיכאל ניבא, שרעבי לא ויתר, נלחם על תפקידו הקבוע והכניע את ישורון בנקל.



עשר דקות מתחילת קריאת ההגדה, הבחינו אנשי הצוות בחסרונו של ישורון. חיפשו אותו בחדרו ובחדרים נוספים, קראו בשמו, אבל האיש נעלם. אחרי חיפושים אינטנסיביים, קבע מנהל המחלקה התורן שישורון נמלט ודיווח על כך לרשויות. זמן קצר לאחר הדיווח הופיע ישורון בחדר האוכל, בידו מכשיר הרדיו דיסק הנייד שלו. באותם רגעים החוסים וחלק קטן מאנשי הצוות זימרו את “אחד אלוהינו". ישורון טען כי התבודד, מצא מסתור מאחורי מבנה הגננים.



***



ישורון ומיכאל חזרו לחדרם. ישורון השביע את שותפו לשמור על סודו.



“איזה סוד?"



“הייתי אצלהם".



“אצל לאה?"



“כן. הצצתי מהחלון. רגע לפני מכת חושך עמדתי ליד ארון החשמל. כשהמכה נקראה, הורדתי את הפקק. לאה ופרעה שלה נבהלו, ואברהם צחק. הקטע


שכל המבוגרים נבהלו, ההורים שלו ושלה, האחים והאחיות, רק אברהם ושאר הילדים צחקו. לא הבינו מה זה החושך הזה פתאום, כנראה חשבו שתהיה עכשיו מסיבת הפתעה. זה שימח אותי. לפני שפרעה יצא להרים את הפקק, חזרתי חזרה להציץ מהשלבים של החלון. לאה הייתה בהיסטריה, אמרה שזה סימן מאלוהים, או מאליהו הנביא, שמשהו לא בסדר, שצריך לבדוק איפה חטאנו. הרגשתי בשמיים. לפני שהסתלקתי חזרה לבית חולים, הפעלתי את הטייפ לכמה שניות. שמתי להם שיר והם עוד יותר נבהלו".



“איזה שיר שמת?"



ישורון העלה חיוך של ניצחון. הוא הפעיל את הרדיו דיסק. מהרמקולים בקע קולו העמוק של החזן פרדי פאר בשיר “שלח נא את עמי".