התובנה המרכזית מתוצאות הבחירות האחרונות היא שהיה רק מועמד אחד שזכה לתמיכה פוזיטיבית מתוך אמונה שהוא המתאים ביותר להיות ראש ממשלה, והוא עונה לשם בנימין נתניהו. אומנם אנשים רבים שלשלו פתק למען בני גנץ, אך המוטיבציה שלהם לא הייתה לבחור בו על תקן המועמד הכי מתאים. מרביתם ראו בו מועמד אפשרי, ותו לא. המוטיבציה שלהם להצביע עבורו נבעה מכך שהוא זוהה כמועמד בעל הסיכוי הטוב ביותר להדיח את נתניהו. 
 
אם אבי גבאי או עמיר פרץ היו נתפסים כבעלי הסיכוי, כל אחד מהם היה מקבל הרבה יותר מנדטים מגנץ. אם יאיר לפיד היה מצטרף אל אחד מהם ברשימה משותפת עם מפלגת העבודה - הם היו זוכים אפילו ב־40 מנדטים. 
 
חשוב לציין, אגב הזמת עוד אגדה שימושית שגם במקרה כזה עדיין נתניהו היה מרכיב את הממשלה, כי בניגוד למניפולציות שהורעפו על הציבור מכל הכוונים, הגודל היחידי שקובע הוא הגודל של הגוש. שהרי איך יוכל הנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על מי שרק 45 ח"כים המליצו עליו כשלפניו מועמד אחר הזוכה ל־65 ממליצים?
 

לנתניהו יש הישג גדול ואמיתי בבחירות האחרונות שלא מדברים עליו: הקולות שהוא קיבל היו קולות של בעד. מי שהצביעו עבורו לא הצביעו הצבעת מחאה, אלא רצו בשירותיו כמנהיג המדינה. איש לא הצביע נגד גנץ. הניסיונות לייצר אנטגוניזם כלפי גנץ נחלו כישלון חרוץ. מי שבחר בנתניהו הצביע בעדו נטו מתוך אמונה בדרכו וביכולותיו. 

 אורלי לוי אבקסיס. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
אורלי לוי אבקסיס. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

 
בחירות במערב וגם בישראל מתאפיינות בשנים האחרונות יותר ויותר בהצבעה נגד. יותר מאשר אנשים נוהרים לתמוך במועמד, הם באים להצביע נגד המועמד שמנגד. 
 
מיליונים הצביעו לדונלד טראמפ למרות הביקורת עליו, בגלל עוינות עזה מהבטן להילרי קלינטון. מנגד, מיליוני מתנגדי הילרי תמכו בה כדי להציל את אמריקה מנפילה לזרועותיו של טראמפ. פרשנים רבים מקטלגים את הבחירות בארה"ב כניצחון שונאי קלינטון על שונאי טראמפ. 
 
בישראל היו בעבר בחירות שבהן מצביעים משני עברי המתרס הפוליטי מצאו עצמם פורקים אל הקלפי רגשות נגד המתמודד הפחות חביב עליהם. הפעם אצלנו זה היה א־סימטרי. לעומת ההצבעה החיובית הגורפת והנלהבת בעד נתניהו, לא עמדו המוני מצביעים עם ברק בעיניים ואמונה עמוקה בלב בעד מועמד אחר. היו מצביעים עם ברק בעיניים, אבל זה היה ברק של התנגדות במקרה הטוב ושל שנאה לא מובנת במקרה הפחות טוב. 

זהות שהלכה לאיבוד 
 
ההפתעה הגדולה בבחירות האחרונות, למעט אולי כישלון הימין החדש, הייתה ההפתעה שלא קרתה. הכוונה היא לאי התממשותה של ההפתעה שאותה ניבאו כל הפרשנים וכל הסוקרים ללא יוצא מן הכלל: כניסתה לכנסת של זהות בראשות משה פייגלין בכוח גדול. 
 
כישלונה של זהות לעבור בסופו של דבר את אחוז החסימה פוגג בן לילה את העניין הציבורי העצום שעוררה התופעה הקרויה משה פייגלין. זהות הייתה המתאבן של הישורת האחרונה של הקמפיין, המפלגה של האינדיווידואליסטים הליברטיניים, בוני המקדש ברינה ובהתרוממות רוח הנתמכת במרכיבים כימיקליים, שהפכה להיות נדבך פוטנציאלי בפנטזיית הממשלה האלטרנטיבית שגנץ ולפיד ניסו לשווק כחלק מחבילת הניצחון המדומיינת שלהם. משום שהעיסוק בהם כמו נגדע במחי אבחת גרזן אחת, נותרנו עם תופעה בלתי מובנת ובלתי מפוענחת. איך זינקו מחוסר רלוונטיות מוחלט לעמדת כוח פוטנציאלית ואיך אפשרו לה, או גרמו לה להתפוגג.
 
זהות נותרה תופעה לא מובנת שחלפה לה, אבל מי שחושב שהיא ירדה מהמפה - טועה. זהות זכתה לכיסוי ברוחב קילומטר אך בעומק של עשירית מילימטר ונותרה אפופת מסתורין. גם הערפל סביב הסיבות לנפילתה בשבוע האחרון של המערכה נותר בעינו. שני ההסברים הרווחים נכונים אך משניים. האחד, שהמרוץ הגיע להבשלה וחשיפה מרבית מוקדם מדי, והשני, ההתנפלות האלימה של פייגלין על כפות רגליה של דמות עטוית כאפייה. 
 
הסיבה המרכזית שהפילה את פייגלין הייתה האמירה שזהות אינה ימין ואינה שמאל, ובייחוד ההצהרה שילך עם מי שייתן לו יותר. בוחריו, שבניגוד לכל המצגים באו רובם ככולם מהימין, לא כל כך האמינו לו, אבל גם לא היו מוכנים לקחת סיכון והורידו אותו מתחת לאחוז החסימה. מה שמדהים הוא שהם טעו בניתוח, אבל צדקו בהחלטה שקיבלו. במילים אחרות, בניגוד להערכתם היה סיכוי גדול שזהות תתמוך בגנץ, ולכן צדקו בכך שלא הצביעו לו אם רצו ממשלה בראשות נתניהו. זוהי כמובן קביעה המחייבת הסבר. 
 
לו הייתה זהות נכנסת לכנסת, היא הייתה שוברת את כל המוסכמות ומפתיעה את הפרשנים שאפילו לא התחילו להבין את משה פייגלין, האיש והתופעה. מי שהבין אותה מצוין היה מוטי קרפל, לשעבר יד ימינו האידיאולוגית של פייגלין ומייסד תנועת מנהיגות יהודית, שאליה חבר פייגלין כשסיים את המאבק נגד הסכמי אוסלו במסגרת תנועת זו ארצנו. חודשיים לפני הבחירות הוא ניבא במאמר ב"מקור ראשון" את עלייתו ונפילתו של פייגלין. 
 
פייגלין רץ למרחקים ארוכים. הוא מנהיג קשה עורף וישר דרך, שאומר מה שהוא חושב ולא מוכן למוסס גישה או עמדה שהוא מחויב לה ציבורית לצורך הישג פוליטי מיידי. הוא מאמין שכאשר הימין באופוזיציה, קל יותר לבלום צעדים המסכנים את ארץ ישראל. ולכן אם לפיד וגנץ היו מסוגלים להעניק לו קיפאון מדיני תמורת הפלת הליכוד, פייגלין לא היה פוסל זאת על הסף.
 
מבחן ההשוואה

במבחן השורה התחתונה אורלי לוי־אבקסיס נחלה כישלון חרוץ, אבל במבחן השוואתי היא השיגה הישג מרשים. לוי־אבקסיס זכתה ב־2 מנדטים, מלא מלא. לצורך ההשוואה, אריק שרון ב־1977 קיבל 2 מנדטים בזכות עודפי קולות. באותה תקופה אחוז החסימה היה סביר יותר ו־2 המנדטים שאותם מימש שמו אותו על הגלגל, הובילו אותו אל תיק החקלאות ואחר כך אל תיקי הביטחון והחוץ ולבסוף, אל ראשות הממשלה. 
 
אני מכיר מעט מאוד שרים וחברי כנסת המסוגלים למשוך רשימה שתקבל 2 מנדטים. לוי־אבקסיס היא נכס פוליטי, ואני מקווה שתמצא את מקומה בשורות הליכוד, המפלגה הדמוקרטית הגדולה שבה אתה חב את היבחרותך לציבור בוחרים רחב ולא לפטרון זה או אחר. ההערכה לפעילותה הפרלמנטרית והחברתית חוצה מפלגות, אך רק בליכוד יש לה בייס שעבורו עוד לפני שהיא מועמדת ראויה - היא נסיכה. וזו מפלגה שאוהבת נסיכים ומתגעגעת אליהם. 
 
על פי פרסומים שונים, גם איילת שקד שוקלת לחזור לליכוד. גם דרכה שם סלולה, והיא תשתבץ בצמרת הליכוד בפריימריז הבאים. אני גם לא הייתי ממהר להספיד את נפתלי בנט. טעויותיו מסתירות כיום את יכולותיו והישגיו, אבל מדובר במנהיג כריזמטי ומוכשר שעוד ימצא הזדמנות לטפס על הגלגל מחדש.