ביום חמישי שעבר, קצת אחרי שהשמאל התרסק בקלפי, הלכתי לחגוג את הנחיתה של החללית "בראשית" על הירח. בניגוד להתרסקות הראשונה, שמיד נידרש אליה, ההתרסקות השנייה הביאה עמה שיברון לב אמיתי: שנים של עבודה ועשרות מיליונים ירדו לטמיון ברגע אחד - ועוד קרוב כל כך למטרה. ובכל זאת, כמו שכתב פעם יהונתן גפן - הזמינו אותי אז באתי.
אין כמובן קשר בין הבחירות ל"בראשית", אבל אני מניח שאצל משהו כמו 90% ממאות החוגגים על חשבונו של מוריס קאהן, התחברה התרסקות להתרסקות. זו הייתה מסיבת ניחומים יותר מאשר חגיגה. ביס קטן, דרינק קטן, קצת מינגלינג, תנועה קטנה של ריקוד ודי. בתחילת הערב, לפני שהגעתי למסיבה, הופיע אביב גפן, אבל מי שחתם את הערב הוא לא אחר מאשר עומר אדם.
מיד נחזור לאולם באינטרקונטיננטל, אבל קודם כל קצת תוצאות אמת מהקלפי שבה הצבעתי: כחול לבן זכו ל־51% מקולות המצביעים. מרצ ל־18% וחד"ש עם 2.5%. לליכוד היו כאן רק 8%, ואפילו צירוף של כל מפלגות הימין גם יחד, כולל חרדים, העלה את המספר הזה ל־9% בלבד.
למחרת פרסמתי את הנתון הזה בפייסבוק וציינתי שיותר משאני מוטרד מתוצאות הבחירות, אני מוטרד ממציאות שבה אנשים חיים בסביבה שבה הם לא מכירים אפילו אדם אחד שמחזיק בדעה הפוכה לזו שלהם. בעיני זהו אסון, מתכון לקיבעון מחשבתי. כשהמספרים האלה מגיעים נניח מקיבוץ או מהתנחלות, אני יכול עוד להבין. כשהם מגיעים משכונה גדולה בעיר גדולה, משהו פה לא בסדר.
כצפוי חטפתי מה"בייס" על איך אני מעז בכלל לגזור גזירה שווה על בני חושך ובני אור. מישהי כתבה לי באמונה שהגענו לכאן (הכוונה למגורים בלב תל אביב) מרקעים שונים ואימצנו את המחשבה הליברלית מתוך בחירה. לטעמי היא טועה, שכן לרוב אין כאן בחירה מושכלת אלא נאמנות שבטית - גם אם הביטויים של "רק לא ביבי" מנוסחים לרוב טוב יותר מאלה של "רק ביבי".
וחוץ מזה, איך אפשר לחנך ילדים לפלורליזם, מחשבה חופשית וקבלת האחר - כשכולם מסביב חושבים אותו הדבר? נניח שהייתי מבקש לקחת כיתה מבית הספר או גדוד משבט הצופים השכונתי "לעשות שבת" בהתנחלות ולפגוש מקרוב מצביעי ימין דתיים - אני יכול רק לדמיין את זעקות השבר על הדתה, כיבוש ועוד. אז איך מחנכים לקבלת האחר?
המתנחלים באיו"ש - כובשים; המתנחלים בשכונת שפירא - קדושים. זה ההיגיון המעוות של חלק משכני הטובים, עוד לפני שבכלל עברנו לדון בסוגיות של שטחים־שלום. וזה מה שגורם לרבים לבחור שוב ושוב בנתניהו: זה לא הימין שמושך אותם (ממילא אין הבדל גדול בסוגיות הליבה של הסכסוך הישראלי־פלסטיני בין הליכוד לכחול לבן), כמו השמאלנים שדוחים אותם.
***
בחזרה למסיבה לכבוד הנחיתה שלא הייתה: אני לא מכיר את עומר אדם. כלומר, אני לא עד כדי כך מנותק - אני יודע שהוא כיום הזמר הפופולרי בישראל, ואני יודע שכרטיסים להופעה שלו משולים לכרטיסים לגמר ליגת האלופות, מבחינת הקושי להשיגם בערכם הנקוב. אני אפילו יודע לחבר את שמו ללהיטים כמו "תל אביב" או "שני משוגעים". אני אפילו יודע שהוא קשור משפחתית לחלל צה"ל בדרגה הגבוהה ביותר בכל מערכות ישראל, האלוף יקותיאל אדם ז"ל. רק שכאן נגמר הידע שלי.
זה לא חלילה ממקום של התנשאות. נכון שפופ ים תיכוני אינו כוסית הערק שלי, אבל בורותי נובעת בעיקר מהרכיבה על האופנוע: המתניידים ברכב דו־גלגלי כמעט שלא נחשפים לרדיו, כך שהטעם שלי נתקע אי־שם בין הביטלס למשינה.
עומר אדם הלה התגלה כפרפורמר לא רע בכלל. הקהל היה קצת אדיש בתחילה, אבל הוא הצליח לסחוף אותו ולהישאר חביב, כמו שאני בטח לא הייתי מסוגל להיות אחרי הופעה בשתי חתונות באותו ערב. מה אומר לכם? אפילו אני הזזתי קצת את האגן בכל פעם שבה פסעתי מהרחבה לכיוון הבר בניסיון מוצלח לחסל בקבוק בושמילס עם ערימות של קרח.
קצת לפני תום ההופעה חמקתי החוצה כדי לצוד מונית לפני שהשמאל ינהר. על פני חלף זוג צעיר. האישה אמרה לגבר: "אני אגיד לך מה הבעיה עם עומר אדם. מילא שהוא פח מוזיקלי, אבל בהופעה הוא פשוט מביך" - נשבע לכם שאני מצטט מילה במילה.
אז כן, טעמו המוזיקלי של כל אדם הוא עניין של בחירה חופשית ממש כמו דעותיו הפוליטיות, רק שאני - שבחיים לא הצבעתי עבור נתניהו - נשבעתי באותו הרגע שאם הייתה מונחת לפני קלפי באותה שנייה, הייתי ממלא אותה ב"גשם של פתקי מחל", ממש כמו שעשו רבים מבני עמי רק יומיים קודם לכן.