סבתא והשואה

אני שיחקתי את עורכת הדין. התיישבתי מאחורי שולחן הסלון הנמוך בביתה של סבתי מרסל ז"ל וכחכחתי בגרוני. "ובכן, גברת בניסטי", אמרתי, "לשם מה הגעת הנה? הלא את תוניסאית, ומכאן שאין לך זכות לדרוש את כספי הרנטה". סבתי הביטה בי והתפקעה מצחוק. "מה יש לך אתה?", שאלה (בעבר כתבתי לכם שלבנות פנתה בלשון זכר ולבנים בלשון נקבה, ממגרעות שיעורי העברית העלובים במעברות), "אני סבתא שלך! אתה לא יודע שהייתי בשואה?".

"סבתא, נו באמת", התעצבנתי, "אמרנו שעורכים סימולציה".

"שו סימולציה?", שאלה בערבית, "תדבר רק בעברית, יא מרסל!", ציוותה.

"את לא רוצה שיהיה לך קל אצל עורך הדין?", נזפתי בה, "איך תספרי לו מה עבר עלייך אם לא תשנני הכל מראש?".

"תשנני, תשנני", ענתה, "אני השיניים שלי ברוך השם במקום, סבא עשה לי פה חדש לפני שמת". הפעם צחקתי גם אני, ידעתי שברור לה לגמרי מה אני מבקשת ממנה, אבל המעמד מביך אותה, ולכן היא בורחת אל ההומור שאז אהבתי כל כך, ובימים אלו אני מוכנה לתת את כל אשר לי כדי לשמוע שוב את צחוקה.

דקות ארוכות ניסיתי להזכיר לה את ששכחה מילדותה בתוניס, פחדתי שהאלצהיימר שהיה אז רק בתחילתו יפגע בה דווקא שם, אל מול הוועדה הקובעת ועורך הדין הממולח. לא רציתי שתאבד את שמגיע לה מימי המלחמה, ועל כן התעקשתי איתה כל כך עד שנעתרה לי והסכימה לערוך "לא סממוליציקה מה שאת אומרת, נעשה שיחה, אני מרסל ואתה עורך הדין מרסל, בסדר?".

"יאללה, בסדר", אמרתי לה והתיישבנו לשוחח.

***

היא סיפרה לי איך רצה בצהרי יום השישי בנמל של תוניס, חיפשה את אביה, לשאול אותו אם כבר דג איזה בורי אם או נגע ה' בחכתו והעלה בה לוקוס, ואם כן, להגיד לו שישוב הביתה לפני שתבוא השבת ואוכל לא יהיה. איתרע מזלה ובדרך פגש אותה חייל איטלקי גבוה "כמו חצי הדרך לשמיים", כך תיארה זאת בעיניה של ילדה. החייל קרב אליה ושאל אותה בערבית מעורבבת במבטא איטלקי "את רוצה צעצוע?". לאחר מכן הגיש לה רעשן עגול וירוק ואמר לה "קחי, תשחקי, זה בשבילך". שנייה לפני שהושיטה את ידה לקחת את הרעשן מהחייל התמיר, רץ חבוב, בנם הסורר של שכניה לכיוונה, לקח את הרעשן מהחייל והתחיל לרוץ איתו ולשמוח על השלל שהשיג בחטף. עוד לפני שעלה אל מזח הדייגים, התפוצץ ה"רעשן" בידו וקטע לו אותה במקום. כשסבתי נפלה על רצפת הנמל וצפצופים באוזניה, ראתה את החייל הגבוה "כמו חצי גובה לגיהינום" צוחק מעליה וממשיך בדרכו.

ביום ההוא, כך סיפרה, לא התיישבה בשולחן הקידוש, לא אכלה, לא שתתה ולא נהנתה מסיפורי אביה על ארץ ישראל שכל כך אהבה לגמוע. רק שכבה על ספת שני המקומות בביתם העני והרעוע ברובע היהודי של תוניס, נרדמה לפרקים והתעוררה כשקיא ממלא את דלי הפח שהניחה אמה על ידה.

"האיטלקים הבני זונות", כך אמרה לי בכל פעם שעלה הנושא, "עשו עלינו יד אחת עם הגרמנים ואפילו יותר גרועים מהם היו!".

בבוקר שלמחרת הודעתי לאמי שאני לא הולכת לבית הספר. כששאלה למה, אמרתי "סבתא" ויותר לא הייתי צריכה להוסיף. זה היה קורה אחת לזמן מה, שהייתי מתלווה עם סבתי לבדיקות, בית חולים או אפילו סתם, לשווקים של רמלה, לוד ונתניה, לשוטט ולאבד את עצמנו בין התבלינים והסנדוויצ'ים התוניסאיים. במונית אל המגדל הגבוה באחד העם שאלתי אותה "סבתא, את זוכרת מה להגיד, נכון?".

"בטח זוכרת", ענתה. "סיממולוציקה", מלמלה וצחקה מעצמה, נהג המונית נדבק גם הוא בצחוקה וכך ישבתי מאחוריהם, מקנאה בגילם שמדיר מהם כל לחץ. נכנסנו אל משרד עורכי הדין המפואר בקומה ה–30 של אותו הבניין. "תראי איזה נוף!", התלהבתי כמו ילדה בת 14. סבתי התלהבה קצת פחות, בחצי עולם טיילה עם סבי, נופה של תל אביב המלוכלכת לא הותיר בה רושם מיוחד. "גברת בניסטי, את מוזמנת להיכנס", אמרה הפקידה. "ומי את?", שאלה.

"מרסל, הלב של סבתא, כל קילו שלו זו מצווה", אמרה סבתי והביכה אותי ואת הפקידה גם יחד.

במשרד המפונפן ישב עורך דין ג'ינג'י לבוש בחליפה מגוהצת ולגם תה ברעש מעיק. "גברת בניסטי", אמר, "משרדנו מתמחה בהשבת רכוש שנלקח ומענק כספי פיצויים ליהודים שחיו באזורים שהיו תחת כיבוש הנאצים. ספרי לי מה עבר עלייך שם".

"תראי, אדוני", הזדקפה סבתי במקומה, "גם לפני הנאצים היה לנו קשה, אני לא משקרת! אנחנו לא עבדנו אצל המלך, לא היה הרבה כסף בכיס, וכל הילדות שלי הלכתי לישון כשהבטן שרה לי שירים של רעב". התפעלתי משפת לשונה שהפכה פיוטית פתאום. "אבל בכל זאת, אכלנו הרבה דגים, פעם בהרבה זמן בשר וגם קוסקוס טעים טעים, אולי תבוא אצלי עם אשתך? קוסקוס כזה לא טעמת! נכון, מרסל? תגיד לו!", ציוותה עלי. "נשבעת", קרצתי לעורך הדין. "אבל כשבאו הנאצים יימח שמם ושם זכרם, גם להיות עני לא היה אפשר בכבוד, תראי, אדוני", הושיטה את ידה, "אתה רואה את הירוק על היד שלי?".

"כן, כמובן, זו התחלה של מספר?", שאל עורך הדין. "לא! לנו לא היו מספרים! חיילים גרמנים היו מענישים ילדים שלא עשו את הסימן של ישו, לקחו סרפדים ושפשפו להם את זה על היד עד שנשאר סימן לכל החיים".

"מצער לשמוע", אמר ורשם.

"והבטן של אמא שלי, בהריון, צנחה לה", לחשה סבתא חרישית.

"תסבירי לי למה את מתכוונת", ביקש עורך הדין ברגישות ראויה לשבח.

"חייל גרמני ואיטלקי, הם רבו ביניהם למי יש יותר ביצים, האיטלקי תפס את אמא שלי בשתי ידיים, והגרמני בעט לה בבטן, עוד אח היה צריך להיות ואין".

שתקתי, הרגשתי כאילו לי בועטים בבטן וכאב לי על סבתא רבתא שלי, "מומלא", שגדלתי על סיפורי אהבת הנכדים אליה, שכך קרה לה. "וברגן בלזן", אמרה סבתא דומעת. רציתי להביא לה נייר אך מאידך לא יכולתי לפספס אף מילה שלא שמעתי מעולם. "לקחו את דודים שלי לברגן בלזן, כן כן, אדוני, שם פגש יהודים מפולניה וגרמניה, עבדו בפרך כולם ורק חצי חזרו".

"דודים שלך חזרו?", שאל. "רק חלק", אמרה ולא הוסיפה.

***

אחרי שעה ארוכה של תיאורים שהסתיימו בהליכתה בין הריסות הבתים לאחר תחילת ההפצצות במטרה לאסוף קצת אוכל לה ולאחיה, סיכמה סבתא את עלייתה ארצה, אל יזראל, המדינה שנתן הקדוש ברוך הוא לנו, היהודים. "אנחנו נהיה איתך בקשר, גברת בניסטי", אמר עורך הדין כשליווה אותנו החוצה. "מה שתעשה, העיקר שתהיי בריאה, יא עורך דינים, ותבוא לקוסקוס, אה?", השביעה אותו.

חודש אחר כך ניגשה אלי סבתי ובידה מעטפה של 500 שקל. "סבתא זה המון כסף, מה זה?", שאלתי.

"זה מהנאצים, הם אומרים שהנכדה שלי טובה טובה ומגיע לו", נשקה לי וציוותה עלי לסיים את המחאמר (חצילים ממולאים) מהצלחת, כי עוד מעט יסגור ההוא של הדגים, ובשבת הקרובה היא רוצה לוקוס.

סבתא מרסל, אהובת לבי,

לעולם.