ביטול תיקון 33 לחוק חסינות חברי הכנסת, שאותו הציעה השבוע מפלגת איחוד מפלגות הימין כדי להשיב לקדמותה את החסינות האוטומטית, הוא לא רק מיותר - אלא אפילו מסוכן. היה זה חקלאי זקן מג'ורג'יה, ארה"ב, שהכניס לעשרת הדיברות של הפוליטיקה העולמית את האמרה: if something isn't broken don’t fix it - "אם משהו לא מקולקל, אל תתקנו אותו". 
התיקון המוצע היום הוא רצוף כוונות טובות, שכולנו יודעים לאן הן מובילות. תיקון 33 נולד בחטא - החטא הקדמון של בג"ץ, שהתקשה לעמוד בפיתוי להצר את מרחב התמרון המשפטי של חברי הכנסת. לפעמים אין שופטים בירושלים. הניסיון הדורסני שלהם לדחוף רגל גסה ואף ארוך לכל חלקה טובה מייצר עקמומיות ותחמנות חקיקתית במקומות שהפשטות יאה להם. למעשה, תיקון 33 הינו חוק עוקף בג"ץ, שמטרתו לעקוף פסיקה שגויה ולא נבונה. 
מלכתחילה היה לנו חוק חסינות פשוט. חוק זה הבטיח שני סוגי חסינות: מהותית ודיונית. החסינות המהותית קשורה למילוי תפקידו של חבר הכנסת והייתה בלתי ניתנת להסרה. היא נוגעת לנאומים במליאה, השתתפות בהפגנות לא חוקיות או כל פעילות לא חוקית אחרת שמטרתה איננה לשרת אינטרס פרטי של חבר הכנסת אלא להשיג מטרה ציבורית. חסינות זו עומדת לחברי הכנסת גם לאחר שסיימו את כהונתם, ולא ניתן להעמידם לדין בגין עבירות שנעשו לצורך מילוי תפקידם הציבורי.

החסינות הדיונית, לעומת זאת, נוגעת לעבירות שאינן במסגרת מילוי התפקיד. היא נועדה לאפשר לחבר הכנסת לפעול למען הציבור ללא הפרעה, ובעיקר למנוע מהרשויות להתנכל לחבר כנסת. הדוגמה הקלאסית שנהגו להביא היא של שוטר תנועה המעכב חבר כנסת בדרכו להצבעה חשובה במשכן, בגין עבירת תנועה. החסינות הדיונית הינה זמנית. לאחר סיום כהונתו של חבר כנסת, ניתן להעמידו לדין בגין עבירות שעליהן הוחלה החסינות הדיונית.
פעמיים יזמה הכנסת תיקונים להגבלת החסינות. פעם אחת היא ביקשה להגביל פרוצדורלית את החסינות הדיונית לאחר שחברי כנסת רבים ניצלו חסינות זו לרעה והרגישו חופשיים לבצע עבירות תנועה וחניה. השינוי הפרוצדורלי היה שבמקום שהחסינות תחול אוטומטית, חבר הכנסת שעבר עבירת תנועה יצטרך לפנות פוזיטיבית ליו"ר הכנסת ולהגיש בקשה להחלת החסינות. הממד הבירוקרטי שהוכנס לצורך הפעלת החסינות נועד להרתיע את חברי הכנסת מביצוע עבירות חניה ונהיגה במהירות מופרזת. בפעם השנייה צמצמה הכנסת ביוזמתה את החסינות המהותית בעקבות פרשת הריגול של עזמי בשארה, כדי למנוע מצבים שבהם חברי כנסת יחסו בצל החסינות כשהם פועלים בשירות הטרור או חותרים תחת אופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה.
***
שינויי חקיקה אלו הם הוכחה לכך שהכנסת ידעה לגלות אחריות ציבורית ולצמצם את החסינות כאשר נעשה בה שימוש נטול רסן לרעה. כל זה היה טוב ופשוט עד להתערבות בג"ץ. נציגי הרשות השופטת טעו פעמיים: פעם אחת כשהרשיעו את חבר הכנסת יחיאל חזן בגניבת הצבעה במהלך חקיקת חוק התקציב. הרשעה זו חושפת עד כמה נעדרים השופטים הבנה בסיסית באופן התנהלותה של עבודת הכנסת. לחבר הכנסת חזן, שהסכים להסרת החסינות הדיונית שעמדה לו, נגרם עוול עצום כאשר הורשע בבית המשפט בעבירה נעדרת מחשבה פלילית, שאמורה הייתה להתברר במסגרת הדין המשמעתי של ועדת האתיקה של הכנסת ולהסתיים בנזיפה.
בפעם השנייה התוצאה הייתה רוחבית. היה זה כאשר ביטל בג"ץ את החלטת ועדת הכנסת לא להסיר את חסינותו הדיונית של חבר הכנסת מיכאל גורלובסקי, שנחשד אף הוא בגניבת הצבעה. 
בג"ץ ביקש, למעשה, להגביל בצורה קיצונית את שיקול הדעת של הכנסת בהפעלת החסינות ולאפשר להפעילה רק במקרים שבהם קיים חשד לחוסר תום לב מצד היועץ המשפטי לממשלה בתפקידו כראש התביעה הכללית. במקום שנוצר עקוב, לא נותר למחוקק אלא לתקן למישור. כך בא לעולם תיקון 33 לחוק חסינות הכנסת. התיקון הינו חוק עוקף בג"ץ, שנועד להרחיב משמעותית את שיקול הדעת של הכנסת, הן בהפעלת החסינות הדיונית והן בהפעלת החסינות המהותית.
הרחבת הסמכויות הללו כוסתה בעלה תאנה אחד. החסינות הפסיקה לחול אוטומטית, וממש כמו בתיקון שנגע בעבירות תנועה, על חבר הכנסת לפנות ליו"ר ולבקש שהחסינות תחול עליו. עלה התאנה המיותר שהופיע במערכה הראשונה, הפך לאבן נגף במערכה השלישית. זה המצב כרגע, כאשר פסק דין הבוחר מעניק לבנימין נתניהו מנדט מחודש לניהול המדינה, חרף כתבי החשדות העומדים נגדו. חברי כנסת מן הקואליציה סוברים כי גם אם יוגש נגד נתניהו כתב אישום, עליו ליהנות מחסינות דיונית שתאפשר לו לנהל את ענייני המדינה, לעצור את מרוץ ההתיישנות ולדחות את הדיון המשפטי בכתבי האישום לימים שלאחר תום כהונתו. לצורך כך מבקשת איחוד מפלגות הימין להחיל את החסינות אוטומטית, כפי שהיה מקובל טרם חקיקת החוק העוקף בג"ץ. הצעה זו בטעות יסודה, שכן ביטול תיקון 33 מחזיר את פסיקת בג"ץ למשול בכיפה ומבטל את שיקול הדעת הנרחב שהתיקון העניק לכנסת לצורך החלת החסינות.
***
לידתו של התיקון לחוק החסינות שמציעים בצלאל סמוטריץ' וחבריו נעוצה, כאמור, ברצון הלגיטימי והצודק לתרגם לשפת המעשה את המסר שהציבור שיגר בבחירות האחרונות בנוגע לכתבי החשדות הבעייתיים נגד נתניהו. ההצעה אומנם באה לברך, אבל סופה להשיג את ההפך. הניסיון להסיר את עלה התאנה הפרוצדורלי, המחייב את נתניהו לבקש כי יחילו עליו את החסינות הדיונית במקום שזו תחול עליו אוטומטית, מבקש למנוע ממנו אי־נעימות קלה בכנף, אך מסכן את הטיסה כולה. 
עם כל ההערכה לרצון למנוע מחברי כנסת או שרים את אי־הנעימות הכרוכה, לכאורה, בבקשה להסרת חסינות, מדובר באי־נעימות ולא יותר. האלטרנטיבה גרועה בהרבה. ביטול החוק העוקף בג"ץ עלול להכניס את נתניהו למלכוד 22. מצד אחד, יצוצו כרגיל ההתנגדויות המסורתיות להחיל את הסעיף החדש־ישן רטרואקטיבית. במקרה כזה, יחול התיקון מכאן ואילך ולא יחול על נתניהו. מצד שני, הסעיף המאפשר לו לבקש חסינות כבר יהיה בטל, ובכך תיחסם דרכו אל החסינות.
גם אם החוק יוחל רטרואקטיבית כדי שלא ייווצר מצב שחבר כנסת חשוף ואינו יכול ליהנות מחסינות, הרי שחסינות שתוענק לנתניהו אוטומטית לא תעמוד במבחן בג"ץ. עם ביטול תיקון 33, פסיקת בג"ץ בעניין ח"כ גורלובסקי תחזור להיות ההלכה הקובעת. שיקול הדעת של הכנסת בהחלת החסינות יחזור ויצטמצם אך ורק למקרה שבו היועץ המשפטי לממשלה ייחשד בחוסר תום לב. שיקולים אחרים להחלת החסינות שתיקון 33 העניק לכנסת יבוטלו עם ביטול החוק. לכן אף שהתיקון שמציע סמוטריץ' הינו ראוי ורצוי בעניין תיקים תלויים ועומדים, נכון יותר להשתמש בחוק הקיים היום.
חוק החסינות הוא דוגמה בולטת לאופן שבו מחלת הבג"צת משפיעה על ספר החוקים. מהתהליך שעבר החוק ניתן לראות בבירור שלנבחרי הציבור יש ביקורת עצמית בריאה והם פועלים ביוזמתם לתקן את מה שאינו ראוי מבחינה ציבורית. ניתן לראות גם שהמערכת המשפטית נוטלת לעצמה חירות מוגזמת ומיותרת בהצרת צעדיהם של נבחרי הציבור. צניעות וביקורת עצמית לא ממש מאפיינות את התנהגות הרשות השופטת, הרואה עצמה מורמת מעם ובסופו של דבר מאבדת, בגין תכונות אלו בדיוק, את אמון הציבור.