במקום להשכין שלום, העסקנות החרדית מפלגת את העם

נולדתי וגדלתי באזור שבו פעלה דמות יהודית רוחנית מרתקת, שרבים מיהודי ברית המועצות נשאו אליה עיניהם. עבורי היא גילמה סמכות דתית ומוסרית כאחד. לאיש קראו חיים זנוויל אברמוביץ', ולימים נודע כ"הריבניצער" (הרבי). זכיתי לברכתו בברית המילה ובבר המצווה והערצתי אותו כילד וכנער.  
 

הריבניצער היה תלמידו האהוב של הצדיק משטפנשט. למרות הדיכוי והאיסור על כל פעילות יהודית דתית מצד המשטר הסובייטי, בריבניצער לא נגעו. כנראה שאורח חייו והתנהלותו של האיש, כמו גם הסיפורים הרבים על תכונותיו המיוחדות, גרמו לנציגי המשטר להתייחס אליו ביראת כבוד, ובהסכמה שבשתיקה אפשרו לו חופש פעולה ותנועה. 
 

הריבניצער חי בחורבה על שפת נהר דניסטר, ומעולם לא נעל את דלת ביתו, גם כשלא היה בבית. חוץ מספרים, מיטת ברזל, שולחן שבור ועוד כמה כיסאות שראו כנראה לא מעט תלאות, לא היה שם כלום. כיוון שבברית המועצות הקומוניסטית לא היו מקוואות, היה הריבניצער טובל במי הנהר הקפואים גם בחורפים הקשים ביותר, כשנאלץ לשבור את הקרח שכיסה את מי הנהר.
 

אולם מעל הכל, זכה הרבי להערכה ולהערצה מצד כל יהודי האזור בשל פעילותו כמשכין שלום בין יהודים, שבכך ראה שליחות. הרבי היה יוצא מביתו ביום ראשון השכם בבוקר ומתייצב בכל מקום שבו שמע שקיים ריב בין יהודים. מעולם לא היה מחכה להזמנה, אלא פשוט הגיע למקום ולא עזב עד שלא השכין שלום בין האנשים. לא שינה לו אם מדובר בריב בין שכנים, בין בעל לאישה, או במריבה בין בני משפחה או חברים. מעולם לא שאל אם אותם יהודים פוקדים את בית הכנסת או מקפידים לחגוג את חגי ישראל. אף פעם לא ביקש תמורה ולא היו לו בקשות מאיש. 
 

כמה ימים לפני הכרעת הדין במשפטי, עליתי לקברו במונסי. הגעתי באמצע הלילה, במזג אויר גשום וסוער, והופתעתי לראות לא מעט אנשים שעמדו ליד הקבר וקראו פרקי תהילים. כשיצאתי משם הרגשתי הקלה, וכנראה שלא במקרה. 
 

# # #
 

כשאני מתבונן בעסקנות החרדית של ימינו, אני חש שלעתים במקום להשכין שלום, הם פועלים דווקא להגברת הפילוג בעם ישראל, להדגשת המחלוקות בינינו ולהעמקת הפערים והניגודים. 
 

לגבי השיח המתנהל היום בין המפלגות החרדיות לבין שאר הציבור, אני סבור שהפעם לא מדובר בקצת "גועליציה" או במהלכים טקטיים שנועדו לשפר עמדות במו"מ הקואליציוני. מדובר ברגע של אמת ממש. הוויכוח הוא לא בין כופרים ושונאי חרדים לבין חרדים, אלא בין שתי גישות שונות, כמו שכבר הכרנו בהיסטוריה של העם היהודי - בין גישת בית הלל לגישת בית שמאי. כולנו עומדים בפני הכרעה - האם אנחנו רוצים יהדות מחבקת, מקרבת, ידידותית או יהדות נוקשה, קנאית, מפלגת ומרחיקה. 
 

הדרישות שישראל ביתנו מעלה הן בלב הקונצנזוס של החברה הישראלית - חילונית ודתית כאחת. על חוק הגיוס, כפי שהובא על ידי מערכת הביטחון, חתום בין היתר הרב אייל קרים, הרב הצבאי הראשי. על מתווה הכותל, כפי שבזמנו אושר בממשלה, חתומים מזכיר הממשלה דאז אביחי מנדלבליט ויו"ר הסוכנות היהודית דאז נתן שרנסקי. 
 

על ההצעה העדכנית בסוגיית הגיור חתום מר משה נסים, שר המשפטים לשעבר ובנו של הרב יצחק נסים, הרב הראשי לישראל בעבר. אגב, מר משה ניסים מונה על ידי רה"מ בנימין נתניהו לעמוד בראש ועדה מיוחדת בנושא הגיור. הדוח שהגיש מונח על שולחן הממשלה מאז חודש יולי 2018. אף אחד מהאנשים הנ"ל לא נמנה עם עוכרי ישראל. הם לא שונאי חרדים, והשם ישמור, הם לא חברים בישראל ביתנו. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מבינים דבר או שניים בהלכה. 

כמו שהדגשתי במהלך מערכת הבחירות, אנו בישראל ביתנו אוהבים את מסורת ישראל ואת הערכים היהודיים, אבל מתנגדים בתוקף לכפייה דתית.

הדרישות שלנו בסוגיות דת ומדינה נועדו לשמור על אחדות העם, התרבות והמסורת היהודית, החוסן הלאומי והקשר העמוק והמכבד עם יהדות התפוצות. לכן אני רוצה להזהיר מכניעה לקבוצה קטנה, אינטרסנטית וכוחנית, שתוביל אותנו למאבקים מיותרים ולשנאת חינם.

הכותב הוא שר הביטחון לשעבר ויו"ר ישראל ביתנו