המאבק באנטישמיות, בכל מקום, בכל זמן, הוא מאבק חיצוני: לגייס מעגלי תמיכה, לזהות מגמות, לנטרל סכנות. המאבק באנטישמיות, בכל מקום, בכל זמן, הוא גם מאבק פנימי: לגיבוש תודעה, לעיצוב תגובה נכונה. את המאבק החיצוני קל להתניע, גם אם לא קל להשיג בו ניצחון. מרגע שהאנטישמיות זוקפת ראש, היהודים מגיבים. הם זועקים, הם מוחים, הם פועלים. וכמובן, גם לאנטישמים כלים משלהם. גם הם יודעים לגייס תמיכה, גם הם יודעים לפעול. אבל מתארו של שדה הקרב ברור יחסית. אנטישמים ותומכיהם מצד אחד, מתנגדיהם, ובהם גם היהודים, בצד השני.
המאבק הפנימי מסובך יותר. זהו המאבק על נפשם ודעתם של היהודים, או, אם להיות דרמטי, על שפיות דעתם. האנטישמיות פוגעת ביהודים מבחוץ. היא מקשה עליהם לפעול בחברה הכללית, לפעמים מזיקה לרכושם, לפעמים מתנכלת לגופם. אבל צריך להבחין שהיא פוגעת בהם גם מבפנים. היא מערערת את ביטחונם, הופכת אותם – אותנו – לשורדים, לחרדים, לפעמים לקהי חושים. קשה להיזכר בשואה בלי להיות כל הדברים האלה. קשה להיות כל הדברים האלה ולא לעטות שריון של קהות חושים.
זו מלחמתם הפנימית של היהודים. המלחמה להישאר שמחים ורגועים גם בסביבה אנטישמית. המלחמה להיות בני אדם גם במקום שבו נשחקת האנושיות. המלחמה להגיב במידה הנכונה, באמצעים הנכונים, ברטוריקה הנכונה, על מה שמתחולל סביבם. זו מלחמה שמלווה במתח קבוע בין הרצון להיות ערניים, לא להיתפס שאננים, לא מוכנים, מול אויב ערמומי ונחוש – ומצד שני הרצון לא להגזים, לא להיתפס לחרדה שאין לה מקום, לא לראות צל הר כהר, לא לתת לאנטישמיות לקלקל את החיים.
בחודשים האחרונים, כאשר הולך ומתבהר שהאנטישמיות זוקפת את ראשה במקומות שונים, בקהלים שונים, היהודים נדרכים להשיב מלחמה. צריך לחשוב איך עושים זאת. כיצד מבטיחים את שלומם של בתי כנסת ושל אטליזים ושל בתי ספר בצרפת, באמריקה, בארגנטינה. כיצד מנטרלים את כוחן של קבוצות אנטישמיות לפגוע באינטרסים חיוניים לעם היהודי.
אבל בד בבד, לא צריך לשכוח, או להזניח, גם את ההתכוננות הפנימית לעידן חדש. היהודים של הדור הזה, בעיקר יהודים־ישראלים, לא מורגלים בחיים בצלה של אנטישמיות. חלקם חשבו שבעיית האנטישמיות תיפתר עם הקמתה של מדינת ישראל. חלקם האמינו שהעולם נעשה נאור מספיק כדי לא לאפשר יותר אנטישמיות. חלקם חשדו שהאנטישמיות עוד חיה, אבל לא הרגישו אותה ממש על בשרם, לא הורגלו בה. עבור רוב היהודים בישראל האנטישמיות היא שמועה רחוקה יותר מאשר מציאות יומיומית. היא משהו שהיה – משהו שצריך לחנך כדי לזכור ולא לשכוח. לא משהו שנוכחותו המתמדת אינה מאפשרת לשכוח.
אבל בד בבד, לא צריך לשכוח, או להזניח, גם את ההתכוננות הפנימית לעידן חדש. היהודים של הדור הזה, בעיקר יהודים־ישראלים, לא מורגלים בחיים בצלה של אנטישמיות. חלקם חשבו שבעיית האנטישמיות תיפתר עם הקמתה של מדינת ישראל. חלקם האמינו שהעולם נעשה נאור מספיק כדי לא לאפשר יותר אנטישמיות. חלקם חשדו שהאנטישמיות עוד חיה, אבל לא הרגישו אותה ממש על בשרם, לא הורגלו בה. עבור רוב היהודים בישראל האנטישמיות היא שמועה רחוקה יותר מאשר מציאות יומיומית. היא משהו שהיה – משהו שצריך לחנך כדי לזכור ולא לשכוח. לא משהו שנוכחותו המתמדת אינה מאפשרת לשכוח.
אם האנטישמיות חוזרת לשחק תפקיד ממשי בחיי היהודים – אחרי הפוגה קצרה למדי – היהודים צריכים להתרגל מחדש. אם היא חוזרת לשחק תפקיד בפוליטיקה של העולם, היהודים צריכים לאמן מחדש את השרירים החיוניים למצב כזה. מה?! ללמוד לחיות עם האנטישמיות?! לכאורה, זה לא בא בחשבון. למעשה, זה הדבר היחיד שבא בחשבון. ללמוד לחיות איתה לא במובן של הסכמה, לא במובן של השלמה ושל כניעה. ללמוד לחיות איתה במובן של ריאליה. לא כל דבר אנחנו יכולים לשנות. לא כל דבר אנחנו יכולים להעלים. יש דברים – ואנטישמיות היא אחד מהם – שצריך פשוט ללמוד לחיות איתם. יש בעולם חצבת וסרטן, יש רעידות אדמה, יש הוריקנים ותאונות קטלניות, ויש גם אנטישמיות. אלה החיים.
יום השואה נקבע כמרחב בזמן שכולו זיכרון של שנאת יהודים. הוא חשוב כאשר הוא מתחיל, וחשוב כאשר הוא נגמר. הוא חשוב כאשר הוא מאפשר לעצור ולזכור. הוא חשוב כאשר הוא חולף ומאפשר חזרה לשגרה. כן, חשוב לדעת לחזור גם לאנטישמיות של שגרה.