אחד מענפי הספורט הפופולריים ביותר בישראל הוא לשמוע בסביבות אפריל על הסכומים הגבוהים שזמרים עומדים להרוויח ביום העצמאות, ואז להזדעזע באופן קולקטיבי. המשפטים קבועים וחוזרים על עצמם מדי שנה. ביזיון/בסכומים האלה היה אפשר לעזור לאנשים במצוקה/הזמרים האלה גם ככה מרוויחים בוכטות כל השנה/למה לא נותנים כסף למוזיקאים פחות מצליחים, ועוד.
גם השנה הכותרות לא איחרו להגיע, והכריזו על עומר אדם כעל "שיאן יום העצמאות", בגלל הופעה מתוכננת שלו בלוד, שעליה יקבל 292 אלף שקל, כשסגניו יהיו אייל גולן ועדן בן־זקן. גם הם יקבלו למעלה מ–200 אלף שקל להופעה. שר הפנים אריה דרעי מיהר לרכוב על הטרנד והודיע שלהבא מחירי ההופעות יוגבלו ל־70 אלף שקל לכל היותר. זאת טעות שכולה פופוליזם.
לפני הכל, צריך להסביר שהסכומים האלה כוללים מע"מ - 17% שהולכים למדינה. והיתרה לא מגיעה לכיסו של הזמר, אלא מכסה מגוון רחב של הוצאות. תשלום לנגנים, הגברה, תחבורה, דמי ניהול ועוד. כך שבסופו של דבר המספרים עדיין נכבדים, אבל הרבה פחות חזיריים למראה.
ועכשיו, לעניין העקרוני. הזמרים האלה זוכים לסכומים גבוהים כל כך, כי הם הזמרים האהובים ביותר כרגע בישראל (עובדה שכשלעצמה גורמת ללא מעט עיקומי אף, מצד מי שמזלזל בסוג המוזיקה הזו). מה שאומר שהכי הרבה חוגגים, באופן יחסי, ישמחו לראות הופעות שלהם בחג. כלומר, יש כאן סיפוק של צורך אמיתי. ולגיטימי לגמרי. הישראלי רוצה לראות ביום העצמאות, ביישוב שבו הוא מתגורר, את הזמרים הכי אהובים וחמים של הרגע. והרצון הזה עולה כסף. אפשר, כמובן, להציע לו גלריה שלמה של מוזיקאים צעירים, לא מוכרים ומתמחים במוזיקה ניסיונית ומאתגרת, שכולם יחד יעלו פחות מעומר אדם אחד. כנראה שזה יזכה את העירייה שלו במאמר אוהד ב"הארץ", אבל יאכזב קשות את מרבית הצופים. מה רע בלנסות להביא לתושבים שלך את הדה בסט?
אבל יש פה עניין עמוק בהרבה. כזה שמתכתב אפילו עם תוצאות הבחירות, ועם חוסר היכולת של שכבות שלמות להבין אותן. ההופעות היקרות ביותר בחג יתקיימו דווקא בערי פריפריה. הופעת השיא של אדם תהיה בלוד. פרט אליה הוא יופיע גם באור יהודה וברמלה. איילן גולן יופיע בעפולה, קריית אתא וטירת הכרמל. ועדן בן־זקן בשדרות, אשדוד ואשקלון. נדמה לי, ואני מודה שלא בדקתי בפרטנות, שבכל היישובים האלה נרשם ניצחון ברור של הליכוד. ניצחון שעורר את התגובות הקבועות של מצביעי שמאל־מרכז, בנוסח: תסמונת שטוקהולם. אנשים שממשיכים להצביע דווקא למי שדופק אותם. וגו'. תגובות שמתעלמות משכלם הישר של אותם תושבי הפריפריה, שכנראה לא מרגישים נדפקים. להפך.
הגישה הפטרנליסטית הזו, של אנחנו יודעים מה טוב לכם הרבה יותר טוב מכם, חוזרת על עצמה בדיוק מדהים כשזה מגיע לדיון על הופעות יום העצמאות. הנה, עוד פעם. במקום להשקיע בחינוך ובתשתיות בפריפריה, שולחים להם את עומר אדם ואייל גולן. לחם ושעשועים. והבבונים, במקום למחות מוחאים כפיים.
בפועל, צריך להסתכל על זה כמעט הפוך. כשהזמר הכי מצליח במדינה, שבמועד רגיל אפשר לראות אותו רק במופע גדול במרכז תמורת מאות שקלים, מגיע להופעה בעיר שלך, אתה מרגיש שאתה... קצת פחות פריפריה. שלמישהו באמת אכפת ממך. במילים אחרות, אתה מרגיש שאתה חלק אינטגרלי מהמדינה. ואין זמן יותר מתאים להרגיש ככה מאשר ביום העצמאות.
כמובן שהקביעה הזו היא לא אבסולוטית. לא סביר שעירייה שנמצאת בגירעונות גדולים וביומיום משרתת את תושביה באופן לקוי, תוציא סכומי עתק על הופעה חד־פעמית. אבל דווקא לוד, שיאנית התשלומים ביום העצמאות, נמצאת כבר כמה שנים בתהליך של שיפור כלכלי עקבי. והעובדה שהיא יכולה לספק לתושביה הופעה של הזמר הכי מצליח בישראל היא הפגנה לגיטימית של חוסן ושל גאווה מקומית. ושאלה לסיום: אם המשתכרים הגדולים לא היו עומר אדם או אייל גולן, אלא - לצורך הדוגמה - כוורת ושלום חנוך - האם הקיטורים על גובה התשלומים היו נשמעים באותה עוצמה?