קלאוס פוקס היה פיזיקאי יליד גרמניה, שמצא מקלט בבריטניה מיד לאחר התבססות הנאצים בשלטון במולדתו. בשלהי שנות ה–30 הוא נקלט כמדען בתוכנית הגרעין הבריטית (שהקדימה את האמריקאית המפורסמת ממנה), התגלגל עמה לקנדה, וסופו שמונה כנציג האימפריה הבריטית ב"פרויקט מנהטן" בלוס אלמוס, שם הותקנו פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונגסקי.



ב–1950, בעקבות הניסוי הגרעיני הראשון של ברית המועצות, שהדהים את ראשי העולם המערבי, נעצר פוקס והואשם בהעברת סודות האטום של המערב לציפורני סטלין האדום. פוקס נידון אז ל–14 שנות מאסר, והוא הלך לעולמו ב–1988 כאזרח כבוד של מזרח גרמניה.



מובן כי בעיני רבים נחשב פוקס כבוגד מזוהם בערכי המערב הדמוקרטי והליברלי, שניאות לקלוט אותו כפליט, וכמשרתם השפל של האדומים האיומים. אך בעיני רבים לא פחות, קלאוס פוקס נתפס עד היום כאישיות החשובה ביותר שפעלה על פני כדור הארץ בעידן שאחרי מלחמת העולם השניייה. הסיבה? בזכותו (בעיקר, אם כי היו לו כמובן עוד שותפים) הושג מאזן האימה, שמנע משני הגושים הפוליטיים בעולם להפוך בשנות ה–50 וה–60 את המלחמה הקרה ביניהם להשתוללות אפוקליפטית. בכך למעשה הושת על אירופה מצב השלום הארוך בהיסטוריה. היה זה גם בסיס קו ההגנה שלו במהלך המשפט, שנערך לו לפני שבעה עשורים.




הרעיונות (ואולי אף האומץ האישי) של פוקס הם המזינים העיקריים של עלילת "הסודות של ג'ואן", שאומנם אינו עוסק במדען המסוים הזה, אלא בגברת בריטית אחרת לגמרי, אבל הבסיס האידיאולוגי של שניהם - זה האמיתי שהיה, וזו הבדיונית שבסרט - זהה לגמרי.

"הסודות של ג'ואן" נפתח בשנת 2000 במעצרה של אחת, ג'ואן סטנלי שמה, בריטית בת 80 המואשמת, באיחור אלגנטי של כמה עשרות שנים, כי בשנות ה–40 וה–50 ריגלה לטובת רשויות הגרעין הסובייטיות. היא העבירה אליהן כמות עצומה של מסמכים והעתקי מחקרים בתחום האטום, ובכך סללה את הדרך לפצצה האדומה הראשונה. היא, ולא למשל בני הזוג רוזנברג, שנשלחו לצלייה בכיסא החשמלי באמריקה.

עלילת הסרט מתפתחת דרך חקירה מנומסת ומנומנמת, שמנוהלת נגדה על ידי שניים מחוקרי השב"כ הבריטי. הם שואלים את גברת סטנלי הקשישה (בגילומה של ג'ודי דנץ'), והיא משיבה להם באמצעות זיכרונות העבר, שצצים בעיני רוחה, ובהם מגלמת אותה השחקנית החיננית סופי קוקסון.

באמצעות זיכרונות אלה נטווה על הבד סיפור מעשה היסטורי, המורכב למעשה משלושה סיפורים נפרדים לגמרי, שבכולם מעורבים היו סוכנים מטעם רשויות הריגול הסובייטיות, שהתחוללו בבריטניה מאז אמצע שנות ה–30. הסיפור האחד, שאוזכר כבר קודם לכן, סיפורו של קלאוס פוקס, כמו מרחף מעל פני השטח ומעניק השראה לדמויות השונות. הסיפור השני, המוכר היטב מעשרות סרטים וספרים קודמים, הוא המעשה בחמישייה מאוניברסיטת קיימברידג'. מדובר באותם חמישה סטודנטים נודעים לימים - פילבי, ברג'ס, מקלין, בלאנט, וכנראה גם קירנקרוס - שגויסו על ידי אברהם סלוצקי היהודי, רב־המרגלים של סטלין, ושימשו כחפרפרות אדומות במחילות המודיעין הבריטי.

הסיפור השלישי, שהעניק למעשה את המסגרת לסרט הנוכחי, הוא סיפורה הלא מוכר והמפתיע של מליטה נורווד, שעבדה בפרויקטים הגרעיניים של בריטניה. אישה זו הואשמה רק בשנת 1999, והיא אז בת 87, כי שימשה כסוכנת מסוכנת מטעם סטלין ואנשי חוגו. נכון הוא שנורווד כלל לא למדה בקיימברידג', ונכון הוא שהיא גם לא הוכשרה כמדענית, אבל התסריט שרקח לינדסי שפירו עבור "הסודות של ג'ואן" מדלג בקלות על פני מהמורות עובדתיות אלה, ויוצר על הבד דמות שלא–הייתה–ולא–נבראה, שכאילו גזורה על פי מידותיה של נורווד, שהלכה לעולמה ב–2005 והיא אז בת 93.

אם מטרתו המיידית של "הסודות של ג'ואן" היא לשמש כמתאבן להסתקרנות מחודשת כלפי המעורבות הסובייטית בפרויקט האטום המערבי (ואולי כל זה בהשראת פעילות הסייבר הנוכחית של שליחי פוטין לסוגיהם), הרי שהסרט עושה את שליחותו, ויש בו כדי להריץ צופים חרוצים בחזרה אל ספריהם של ג'ון לה קארה, גרהם גרין ורבים נוספים, או אל מגוון התיאוריות שנקשרו בחייו הנפתלים של קים פילבי, בכיר בוגדני תבל.

אבל אם לגמרי במקרה היה בכוונתם של התסריטאי שפירו, ושל טרוור נאן, שביים את הסרט, לכונן על הבד דרמת ריגול אנושית, הרי שהכישלון שלהם מוחלט וצורב ביותר. זהו סיפור שמתפתח באמצעות דילוגים לא אינטליגנטיים בין הווה לעבר רחוק; זוהי העברה של אידיאולוגיה פרימיטיבית, שלא לומר אידיוטית, המושמת בפיהם של בני אדם האמורים לגלם מורכבויות אנושיות; זוהי עלילת מתח העשויה ברמת תחכום של "אמיל והבלשים". שלא לדבר על זלזול ביכולותיה המקצועיות של ג'ודי דנץ', כיום הגברת הראשונה של עולם המשחק בבריטניה, שלא נדרשת כאן לכלום.

בעצם השימוש בדנץ', כמו גם בסופי קוקסון, כמגלמות דמותה של סוכנת אדומה, ניכרת החשיבה האירונית של הבמאי נאן. שהרי דנץ' ידועה כראש הביון בסדרת סרטי ג'יימס בונד, ואילו קוקסון התפרסמה בתפקידיה כסוכנת ריגול בריטית זוהרת בסדרת "קינגסמן". והנה, במהלך של הפוך–על–הפוך, משגר אותם נאן לגלם את הצד האחר של מפת הריגול העולמי. חבל שהאירוניה הפילמאית הזו לא משמשת פה לכלום.

נאן, במאי תיאטרון ואופרה נערץ באנגליה, כיום בן 79, מנסה מעת לעת את כוחו גם בבימוי סרטים, ולאו דווקא בהצלחה. "הסודות של ג'ואן" כבד המגע הוא הוכחה נוספת לאי־התאמתו של איש הבמה אל עולם הבד. לעומת האכזבה מתפקודה החסר של דנץ' המבוגרת, בולטת לטובה העבודה הסימפטית שמבצעת בת דמותה הצעירה סופי קוקסון, שממש מנסה בכוח להוסיף רובדי עניין לדמות קלישאת הקרטון שנגזר עליה לגלם כאן.

יתר הדמויות בסרט, כולן מבוססות איכשהו על אנשים שחיו ופעלו בשנות ה–30 וה–40, סתמיות עד פיהוק.



"אפשר לנשום בשקט"

עקרונות הפוליטיקלי קורקט, האפליה המתקנת, ובמידה רבה גם ההגינות הבסיסית, אוסרים מתקפה מפורשת על יצירות העוסקות במבקשי מקלט מאפריקה, באמהות חד־הוריות או להט"בים (וגם על קולנוע המבוים על ידי נשים). אבל מה קורה במקרה שכזה עם הזכות הבסיסית לחירות הביטוי, אפילו אם התובע אותה הינו קשיש חמצמץ, לבנבן עור, פריווילגי לכאורה?

האם באמת אסור לכתוב כנגד מוצר פיגולים פילמאי, רק משום שהוא מציב במרכזו שתי נשים קשות יום? דומה שאיזולדה אוגדוטיר, קולנוענית מאיסלנד, פתרה את הסוגיה העקרונית הזו מאותו הרגע שבו ההתעקשות המניפולטיבית שלה, שמנצלת לרעה את עקרונות התקינות הפוליטית, היא המכתיבה בציניות מרובה (או שמא בהיעדר כל כישרון) את בניית סרטה הארוך הראשון, "אפשר לנשום בשקט", שהוא ככל הנראה המעצבן בסרטי השנה הנוכחית.

אישה צעירה מאיסלנד, לסבית על פי בחירתה המינית ומשתמשת (לשעבר) בהירואין, משתדלת לגדל באהבה ובדאגה את בנה הקטן, שזה עתה זכתה מחדש במשמורת עליו. אלא שאישה זו, לארה שמה, דחוקה בכסף עד כדי ייאוש. במסגרת מאמצי ההתפרנסות שלה היא מתקבלת כמתלמדת במשטרת הגבולות של איסלנד, ושם היא דווקא חניכה מצטיינת. כבר ביום עבודתה הראשון היא מבחינה בדרכון צרפתי מזויף, שעמו מנסה אישה צעירה אחרת, שחורת עור, לעלות על טיסה לקנדה.



אישה זו, אדג'ה שמה, היא לסבית מגינאה–ביסאו שבמערב אפריקה, אם חד־הורית לילדה, שנאלצה להימלט ממקום הולדתה עקב חוסר הסובלנות כלפי בנות סוגה, שהתבטא ברצח בת הזוג שלה. איסלנד היא רק תחנת מעבר שלה בדרכה לחפש טריטוריה של חופש, שבה ניתן לנשום עמוק ובאופן משוחרר. המפגש הפטאלי בינה לבין לארה קשת היום מניב סוג של ידידות בין מעמדות חברתיים דפוקים, וזה מה שאמור להיות הערך המוסף המה זה צפוי של "אפשר לנשום בשקט".

אין הרבה מה להוסיף על הצד החזותי של הסרט, שמקפיד לשמור על גישה יובשנית, קרה כמו מזג האוויר באי הסקנדינבי. גישה כמו ניטרלית זו יכולה הייתה להניב סרט הרבה יותר מעניין ממה שאוגדוטיר מציגה על הבד. הבעיה היא שהלסת התחתונה נשמטת ממקומה כמעט פעם בדקה לנוכח החיבורים השרירותיים, המופרכים לגמרי, שבמאית זו עושה בין שתי הדמויות הראשיות, המייצגות לכאורה את כל קורבנות הרוע בעולמנו הדווי.

וגילוי נאות לסיום: הסרט כה גרוע, עד שבמהלך הצפייה בו, בסינמטק תל אביב, נדרשו שתי הפסקות קצרות על מנת להתאוורר מעט מגיבוב השטויות שרצות על הבד. ואולי לכך מרמז בעצם שמו העברי של הסרט.