זאת חתיכת דילמה דפוקה, שכל עיסוק בה יגרום לפציעה ולדימום פנימיים, אבל לא ניתן לברוח ממנה. יש אירועי לחימה שהם כמו גווייה שנעלמה בים ולפתע היא צפה, נסחפת אל החוף ומוטלת לפתחנו. לפני כמה חודשים פרסם אור הלר בערוץ 13 את סיפורה של הצוללת הישראלית שהטביעה ספינת סוחר שיצאה מנמל טריפולי במלחמת לבנון הראשונה. הספינה, על 58 אזרחים ואזרחיות, נשים זקנים וטף, ירדה תהומה. מפקד הצוללת סבר, כך סיפר לוועדת החקירה שבדקה את האירוע, שהיו עליה מחבלים. הוא שיגר, הטביע והסתלק כשהוא "שמח על ההישג", כך על פי עדותו של מייק אלדר, אל"ם (במיל') בחיל הים, שהסיפור בוער בעצמותיו.
בהמשך התברר שלא היו עליה מחבלים, אלא משפחות שנמלטו מטריפולי. ועוד הסתבר שמדובר בהתנהגות פרחחית וברוטאלית. את בעיית הזיהוי של הספינה אמורים היו לבצע הסטי"לים שהיו ממש באזור, והסתבר כי הצוללת, בניגוד לכל התנהגות ימית מוסכמת (ואנושית כמובן), חמקה בלא לבדוק מה אירע לנוסעי הספינה וצוותה והניחה להם לטבוע.
הסיפור הזה נלחש משך שנים. לפני כמה שנים התקוטטו אלמוג ואלדר, וסיפור הצוללת איים לצוף ולהטביע את כל המעורבים. דיברתי אז עם סימה ואקנין, הצנזורית דאז, והיא אמרה נחרצות שאין צ'אנס לפרסום. הסכמתי איתה. כלומר הייתי מעורב בלתי פעיל בקשר השתיקה. בסופו של דבר: גם אם אתה שמאלן וול־דאן ואפילו חרוך עד העצם, עדיין אתה רוצה לשמור על הקיים, שהוא המדינה שבה אתה חי. עניין של אגואיזם ולא של פטריוטיזם. עניין של הגנה על סביבה, משפחה, חברים ושגרת הלחם, החמאה והקפה, מה שקרוי אורח החיים שלך.
במציאות שבה אנחנו תקועים עם ממשלה שמנהלת לחימה פרועה למען ארץ ישראל השלמה (משאת נפש שאין לה בסיס של היתכנות בעתיד), אנחנו נקלעים למצבים שבהם המדינה מאוימת או נקלעת לסכנת מלחמת הכל כלול. כולל קורבנות חינם שלנו ושלהם, כולל פשעי מלחמה שלנו ושלהם.
הדילמה: כדי להתמודד עם פוטנציאל למלחמה שתיגרם בגלל מדיניות חסרת אחריות של ממשלה חסרת אחריות אנחנו זקוקים לצבא חזק. עניין של אגואיזם, לא של פטריוטיזם. כדי שהצבא יהיה חזק, אנחנו חייבים לשקלל מה יפגע בכושרו להגן עלינו, ולפעמים לסתום את הפה בהתאם. השאלה היא אם פרסום פיגוע הצוללת יפגע ביכולת צה"ל להגן על המדינה. הנטייה הראשונה, גם שלי, הייתה לבלוע. מדובר בירי טורפדו ברברי, שדינו אמור להתברר בבית הדין בהאג ולגרור לשם כל מי שהיה בעניין. מהרמטכ"ל עד אחרון ימאי הצוללת.
בהמשך הסתבר שהים התיכון איננו עמוק מספיק כדי להטביע גם את הספינה וגם את מעשי הצוללת. אלדר, שהסתייע בעמותת "הצלחה" ובצנזורה, התראיין לערוץ 13 ושבר שתיקה.
עוקף האג
אחרי השידור הייתי בטוח שהאדמה תרעד. כלום. השמש זרחה והציפורים צייצו, כלשון השיר של ביאליק. המתנתי עוד כמה ימים. שום פולו־אפ. נאדה.
כמה ימים אחר כך העברתי ל"מעריב" מאמר תגובה שאמר בין השאר: "...חוקי המשחק אומרים שברגע שבו פורסם האירוע ולא הוכחש יתחולל מחול שלדים שהוצאו מן הארון, ובעיקר שרשרת תביעות אזרחיות על רקע פוטנציאל של פנייה לבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה...". ועוד כתבתי: "הנכון הוא להודות מיד באחריות, לשלם לקרובי הנפגעים פיצויים, לסגור את התיק וללמוד לקח".
זה לקח כמה חודשים, ומי שהגיב, לפני כשלושה שבועות, היה בית משפט אזרחי לבנוני שהאשים את ממשלת ישראל בשם המשפחות שזוהו בשמן. עיתון לבנוני פרסם את החלטתו. חיכיתי יום־יומיים, שבוע־שבועיים - וכלום. אפילו לא ציוץ מכיוון התקשורת. בכל זאת, לא נעים להסגיר חברים לבית הדין הבינלאומי בהאג, ועוד בימים שבהם מתנהלות כאן בחירות. לא מצד הממשלה, שפיגוע מצדנו הוא עבורה שגרת פיהוק יומיומית, ולא מצד דובר צה"ל, שמצדו מתפלל שהסערה תעבור. וחוץ מזה, על כל פשע (מלחמה) תכסה אהבה (לעצמנו ולארצנו).
כעבור כמה ימים, דווקא ב"חצב", יחידה של אגף מחקר באמ"ן שמפרסמת לקטי דיווחים מהתקשורת הערבית, התפרסמה עמדתו של בית המשפט הלבנוני ע"פ עיתון מקומי שסיקר את המשפט. שוב חיכיתי שמשהו יזוז, וכלום. בערוץ 13 שהחל במצווה עדיין "חושבים על העניין". הרי לא מדובר בסקופ, אלא בניקוי זוהמה היסטורית מצד הערוץ ולקיחת אחריות מצד מדינת ישראל. גם לטקסי היטהרות יש ערך. אלא שהמדינה מעדיפה לשלם במקום להיגרר לבתי משפט ולהסתכן בהאג. 400 אלף דולר שולמו אחרי 25 שנה למשפחת אחמד בושיקי שחוסל בטעות בלילהאמר בנורווגיה. אצל בושיקי זו הייתה החלטת מפקד שגויה בשטח. במקרה של החלטת מפקד הצוללת יש מעליו שרשרת פיקוד, נהלים שהופרו ואחראים בצמרת המדינה, במידה שידעו על המקרה וטייחו.
הבעיה כיום: לאחת המשפחות יש קרובים שהם אזרחים אמריקאים, והתקדים שמשפחות ישראליות תובעות את הרשות הפלסטינית על פיגועים פלסטיניים עשוי לשמש מנוף לתביעה דומה. המשמעות הבינלאומית של המשפט בלבנון היא שהעלו אותנו על המגרש ואנחנו חייבים לשחק. אחרת גם נחטוף כמו במקרה בושיקי, וגם נוקע כנהגים שדרסו, ועוד בכוונה, ונמלטו כמו פושעים כדי לא להשאיר עקבות.
ושוב, כמו במקרי הירי הפרחחיים בגדה, חוזרת השאלה: אז מה אם חייל ירה בצעיר כפות? ובכלל מי מפחד מבית הדיון הפלילי הבינלאומי בהאג? הנה, רק לפני כשבועיים, סמוך לפרסום החלטת בית הדין בלבנון, החליטו בהאג שלא לתבוע את ארצות הברית על פשעים שביצעה לכאורה באפגניסטן. הסיבה, כך הודעת בית הדין בהאג: "חוסר שיתוף פעולה מצד ארה"ב וגורמים אחרים שמעורבים במלחמה". ומי בירך על ההחלטה? ראש הממשלה נתניהו בישיבת הממשלה ש"דנה" באותה החלטה. "הם נטפלים לארה"ב ולישראל, לדמוקרטיות, שאגב לא חברות בבית הדין הבינלאומי", אמר נתניהו, והסביר: "וזה משום שיש לנו את מערכות המשפט הטובות ביותר בעולם".
ובאמת, מי שמזכה חשודים באירועים בעייתיים, למה שלא יזכה חשוד בשוחד? "להעמיד חיילים של ארה"ב או ישראל למשפט זה אבסורד", מסביר נתניהו, "זה היפוך של כל המטרה המקורית של בית הדין הבינלאומי". המטרה המקורית כידוע היא להעמיד את פושעי אוסלו לדין.