השנה היא 1978. קישקשתא, בובת הצבר הירוקה (“זה דוד של רויטל מדבב אותו”, התלחששו הילדים בבית הספר), מרצדת על המסך השחור־לבן בתוכנית “מה פתאום”. נירה רבינוביץ’ שרה עם חבורת ילדים לכבוד יום העצמאות ה־30 למדינת ישראל: “ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת / מי בנה ומי נטע? / כולנו ביחד! / אני חיברתי שיר בארץ ישראל / אז יש לנו ארץ / ויש לנו בית / ויש לנו עץ / ויש לנו כביש / ויש לנו גשר / ויש לנו שיר על ארץ ישראל”. זמן קצר אחר כך השיר הופך לאחד הפופולריים בגנים ובבתי הספר היסודיים, כי מה יותר טבעי מלבנות בית, מלטעת עץ, מלסלול כביש, מלהקים גשר ולשיר בארץ ישראל.

השנה היא 2019. הילדים עם חולצות המשבצות כבר בגרו. השחור־לבן הפך לצבע מפוקסל. ארבעה דורות יושבים בלובי של בית האבות: אישה בת יותר מ־80 (קשה לחלץ ממנה את הגיל המדויק), בתה בת ה־60 וקצת, נכדתה בת ה־40 וקצת ונינה בן ה־14 וקצת. “מה את זוכרת מהשבוע הראשון שלך בארץ”, שואל בן ה־14 את סבתו הגדולה.

בדרך כלל היא לא ששה לספר. קשה לה. מבחינתה, שם זה שם. הפעם היא מדברת. “היינו שלושה ימים באונייה ממרוקו וכשהגענו היינו במגדל העמק, ומשם עלינו לירושלים. בחיים לא הרגשתי כל כך שמחה כמו ברגע בזה. בשבוע הראשון שמו אותנו במעברה, התנאים היו מאוד קשים. לא היה חשמל, לא היה אוכל ולא היה מים. בשביל לשתות הייתי צריכה ללכת לבאר להוציא מים עם דליים. סבלתי מאוד בחיים שלי. תאמין לי, לסבתא הגדולה שלך היה המון כוח. אני בעיקר זוכרת שעבדנו מאוד קשה כדי שיהיה לנו איפה להיות ומה לאכול”.

“אם הייתה לך הזדמנות לחזור אחורה עכשיו, היית מתחרטת על העלייה?”  הוא מרים את העיניים מהסלולרי שלו ושואל במבט חודר. “לא!”, היא עונה בהחלטיות. “אני אוהבת את הארץ ואני מחוברת אליה. למרות שגרתי בקטמונים בדירה קטנה מאוד, הייתי קוראת לה ארמון. אף פעם לא התלוננתי. אני הרי יודעת איך זה לגור באוהל קטן בחורף. גם כשסבתא שלך, הבת שלי, הציעה לי לטוס איתה לטיול במרוקו, סירבתי מיד. מצדי נסגר הפרק של מרוקו ואני נשארת בארץ לתמיד. 



"נכון, היה קשה מאוד. ההורים שלי באו להשתקע פה. כשהגיעו, הם גילו מדבר עם תנאים של נוודים ואוהל קטן. שם היה להם כסף, בית, ואף על פי שהיו ציונים, הקושי פה גרם להם לחזור למרוקו לתקופה. מה שהיה להם הכי קשה זה שלא היו אפילו מקומות קבורה לאנשים ששיכנו אותם באוהלים. הם ראו משפחה שקברה את האמא שלהם ליד האוהל. בשלב הזה הם אמרו: ‘לא בשביל זה באנו לארץ הקודש. אין שום קדושה ביחס כזה לבני אדם’”.

“ומה קרה בסוף”, שאל בן ה־14 וקצת, והיא ענתה: “הם חזרו לארץ ישראל. האהבה, אתה יודע, תמיד יותר חזקה מכל דבר אחר. לפעמים אתה מתגעגע ולא יודע למה, אבל הגעגוע מנצח”.  

***

ואולי זה העניין, אני חושבת לעצמי בערב יום העצמאות ה־71 למדינה, שהיא־היא הבית הראשון והאחרון שלי. עם הזמן למדתי שערגה היא אל משהו שיקרה, שגעגוע הוא למה שהתרחש בעבר, וכמיהה היא אל מה שאמור לקרות בעתיד. כשחיים את המציאות, קשה מאוד לחוש את הגעגוע. זה משאיר אותנו עם הערגה והכמיהה.

וערב יום העצמאות במדינה הזאת, בת ה־71, שידעה תלאות וייסורים אבל היא בהחלט הסטארט־אפ הכי מופלא שההיסטוריה העולמית לא יכלה אפילו לדמיין, אני יודעת שהאישה הזאת, בת ה־80 וקצת, בנתה בית בארץ ישראל, נטעה יותר מעץ אחד והקימה  גשרים אינספור. האישה שלידה עשתה את אותו דבר. הנכדה שלה, זאת אני, גם הצליחה לפעול על פי אותו מודל, ועכשיו המשימה הגדולה היא לדאוג שגם הילד בן ה־14 וקצת יבין שהבית שלו הוא כאן. כאן הוא צריך לבנות אותו. כאן הוא צריך לטעת ולהקים גשרים, כי אם לא, מה יהיה עלינו.

זה לא קל להודות בעובדה שהדור הזה נולד אל המוכן מצד אחד, אבל המון קשיים יהיו בדרכו, קשיים מסוג שונה מאלה שחווינו אנחנו, ההורים שלנו ובטח הסבים והסבתות שלנו. לא קל לחשוב שיש פה המון אנשים שרואים בעצמם דיירים ארעיים בבית שלהם.

רגע לפני שנאחזתי ייאוש, אחרי שנישקתי לשלום את הסבתא החכמה שלי, חזרנו הביתה. טוני ליטמן, שכנתי האהובה, בת לניצולי שואה ואחות שכולה מהקרב על אבו טור במלחמת ששת הימים, עמדה בגינה. תראי, הצביעה בהתפעמות על שיח לילך, “היית מאמינה? שתלתי אותו כאן לפני 35 שנה. השנה זו הפעם הראשונה שהוא הוציא פרחים”. אולי זה יום העצמאות שעושה לי את זה, ואולי הריח של הלילך, אבל פתאום חזר אלי גם השיר.