בגלל שביתת רופאים אחת ב-1983 אני שונא את החגים, ובעיקר פסח

אני מעדיף פי מיליון את הביטויים הנדושים ״גבר״, ״מלך״, ואפילו את התארים מממלכת החי - ״כריש״, ״שועל״, ״נמר״, אפילו ״פיתון בורמזי״. אבל ״אלוף״? יש גבול. את זה לא אומר לאיש. לעולם לא.
 

בכלל, כל הז׳רגון הספורטיבי שזלג לשפת היומיום מאוס עלי במיוחד. אני זוכר רק פעם אחת שיצא ממני, לחלוטין בהיסח הדעת, המשפט המחריד הבא: ״בוא'נה זה המבורגר ליגה״. המונח ״ליגה״ איננו ראוי מבחינתי לשמש כשם תואר לגיטימי, והשימוש בו כושל למדי (שלא לדבר על כך שהמונח ״ליגה״ איננו בלעדי לתחום הספורט, קחו למשל את ״הליגה הערבית״, שזו ליגה שבה לא היית רוצה לזכות בתואר ״הכובש המצטיין״). האמת היא שההמבורגר שאכלתי היה באמת משובח במיוחד, אבל ככל שהוא היה טעים זה לא היה שווה את הזוועה שהתרחשה לאחר מכן, כשבמשך יממה שלמה התמודדתי עם תחושות קשות של תיעוב עצמי חסר גבולות ורסן. אפילו ברגעים אלו ממש, כשאני כותב את המשפט הנ״ל, אני חש אי–נוחות פיזית ותחושת מחנק בגרון.
 

אני חושב שהבעיה שלי עם הביטויים האלו נובעת מהעובדה שהטיפוסים החברותיים ביותר שהכרתי בחיי (אלו שלוקים בסינדרום רפואי משונה שגורם להם להתאחד זה עם זה בימי חמישי ולראות יחד משחקים של מכבי ת״א, או לחלופין לצאת יחדיו לטיולי ג׳יפים וללחוץ על דוושת הגז בחדווה ובעוצמה כזו שראיתי כמותן רק אצל אבי ז״ל בזמנו כשחיברו אותו למערכת ״שיכוך כאב״ אוטונומית בבית החולים, שבאמצעות לחצן הוא קובע את כמות המורפיום שתוזרם לגופו) הם שמשתמשים בביטויים האלו. ואם יש משהו שאני מבוהל ממנו אלו אנשים חברותיים מדי אשר רק מחכים לקטוף את ההזדמנות הבאה שתהיה להם להצטופף יחד.
 

אתם חייבים להבין, אני נולדתי אל תוך רגע מסוים וייחודי על ציר הזמן של מדינת ישראל - מרץ 1983, בשיאה של מה שכונתה ״שביתת הרופאים הגדולה״, שעד היום נחשבת לאם כל השביתות בעולם הרפואה הישראלי. 119 יום היא נמשכה, ובמהלכה נטשו הרופאים את בתי החולים, הגישו מכתבי התפטרות ובמקרים מסוימים אף קיימו שביתת רעב. אתם מבינים, נולדתי אל תוך בית חולים די שומם, עם צוות רפואי מצומצם בלבד (מה שנקרא ״צוות חירום״), ודי היה לי נחמד. הייתה תחושה של חופש שנוצר מתוך החלל הגדול והריק שבו נמצאתי, היה שקט ושלווה. חשבתי שזה העולם שאליו הגעתי, וזה היה נפלא.

הרגשתי שנהגתי בחוכמה כשהחלטתי לתת את כל כולי במרוץ הזרעונים אל הביצית. אבל אז עזבתי את התינוקייה ואת בית החולים וגיליתי עולם רועש וצפוף ומחניק ומיוזע והבנתי שזה לא עומד להיות פשוט. הבנתי שעלי לעשות הכל כדי שסביבתי תדמה ככל שניתן לסביבה הנפלאה שאליה נולדתי, כלומר לשאוף תמיד אל עבר מה שיש בו כמה שיותר אלמנטים של שביתה כללית. ולכן אני שונא את חגי ישראל, במיוחד את פסח, כי חגי ישראל כוללים עבודה קשה, במיוחד פסח, ובגרעין שלהם הם נושאים את הציווי היהודי שעלינו להתאחד, להצטופף, להתכנס, כולם ביחד, כמה שיותר אנשים, בחלל כמה שיותר דחוס.
 

בתור אורח אני יכול לבחור לעזוב יחסית מוקדם את שולחן החג ולרטון בפני עצמי ש״אילו היה משאירנו במצרים...״ זה אולי היה יכול להיות לא כזה רע. גם כי לפני חודש וחצי הייתה הופעה מטורפת של הרד הוט צ׳ילי פפרס בפירמידות בגיזה שהייתי שמח להיות שם וגם מכיוון שבמצרים היינו עבדים, אז אין סיכוי שהחגים היו כאלו צפופים ודחוקים, מאחר שבמסגרת העבדות אתה לא בדיוק זוכה לתנאים סוציאליים מופלגים ואין מצב שכולם היו מקבלים חופש יחד, בכל רגע נתון לפחות חצי מהמשפחה הייתה עסוקה בבניית עוד פירמידה או ספינקס או סתם בייצור אייפונים מזויפים או משהו.
 

הפעם היחידה שעשינו אצלנו בבית חגיגה הייתה ביום ההולדת של הילד. אף על פי שאמרתי לאשתי שאני לא מבין למה צריך להזמין את כל ילדי הגן אלינו הביתה פלוס מפעילה עם בלונים. ״כשאני נולדתי, אף אחד לא עמד ומחא לי כפיים״, אמרתי לה. ״היה ריק, שקט מוחלט, דממה, ואני חושב שגם היה רופא אחד שקרס במסדרון ומת כי הוא שבת רעב שבועיים ברצף - זה מה שאמא שלי סיפרה לי״.