מיסיס הדס, גם השנה את עוזבת מוקדם? שאלו תלמידי כיתת החינוך. שלוש שנים חינכתי אותם והם זכרו שביום הזיכרון אני הולכת לפגוש אותך. לפגוש את איליק. שוב הגיע היום. עוד מעט נפגש. בינתיים זה רק אני, אתה והמקלדת. על המחשב מסודרים המכתבים אלייך, מכתב לכל יום זיכרון בשנה. בתמונות שלך שמתחלפות על שולחן העבודה, אתה מחייך חיוך מאושר, כזה שחושף קמטוטים בקצוות העיניים. ברקע מתנגן השיר "עד שתעזוב " של ריטה, אני זוכרת כמה אהבת להקשיב לה.

אני כותבת אליך ומוחקת, מנסה להחליט מהיכן להתחיל, לבחור את המילים הנכונות. תמיד אמרת שהכול בחיים מתחיל ונגמר בבחירות. ואולי זה נכון. אולי כולנו למעשה אוסף של בחירות והחלטות, שאיכשהו מסתכמות לאדם שהפכנו. ואולי כל הבחירות שאנחנו לוקחים הן שהופכות אותנו למי שאנחנו באמת. למי שנועדנו להיות.

הבחירות שאתה עשית לאורך השנים, הן שהובילו אותך להצטיין בלימודים, לפקד בצבא ולהפוך לקצין המודיעין של לכיש בגיל כל כך צעיר. תמיד ידענו שנועדת לגדולות, מטאור של כישרון וכריזמה. הפקודים שלך מספרים על מפקד שידע להניע אותם בכוח אישיותו. מנהיג שסחף לעשייה מתוך ציונות ואמונה שצריך להילחם כדי שיהיה פה טוב יותר. והכול בצניעות, בענווה. אותם פקודים הפכו למשפחה שנייה והם מלווים אותנו בכל אזכרה, יום זיכרון ובטיול השנתי לזכרך. הם כולם פה עכשיו סביב הקבר, אתה מרגיש?

רפ


באותם מפגשים שלנו יחד הם מספרים שאחרי לילות עבודה מבצעית, היית מוצא את הזמן להעביר הרצאות לתלמידי תיכון ולהסביר על הסכנות שבסמים. מנהל עם תיכוניסטים שיחות בגובה העיניים עם המון כנות שיצאה מהלב. דברים טובים קוראים פה איליק. אני רוצה להאמין שאתה רואה אותם מלמעלה. עינת הבת האמצעית שלך עובדת עם יוסי אחיך, כאילו ממשיכה את זיכרונות הילדות, בהם נהגתם שניכם להתרוצץ ולבנות מבוכים בשדות קנה סוכר . אתה זוכר?1מורי הקטנה כבר מכ"ית של טירונים. היא ממשיכה במסלול שלך. לוקחת בדיוק את אותם צעדים. ואיך לא? אבא שלה היה סילברה.

והשנה, השנה נדב הבכור שלך יצעד אל החופה עם דניאל. הוא יבנה לעצמו בית חדש ותהייה שם המון שמחה ואושר וגם דמעה קטנה שנגרש מהעין. אני יודעת שלא תסכים אחרת. גם אתה תהיה שם ללוות אותו מלמעלה. איליק, אתה היית המצפן שלנו ,סמל ליושר ומופת. את היית יום של חג ושמחה. האחד שהתגאינו בו כל כך. עכשיו אתה כוכב שמאיר ואורך אף פעם לא כבה.

עברו 17 שנים מאותו לילה של חודש ינואר. מאותם רגעים אחרונים בהם הגשם ליטף נשימות אחרונות שלך על מסוק בדרך לסורוקה. 17 שנים מאותם שלושה מטחי כבוד שהחרידו את השקט בבית העלמין במושב. קולות הרובים היוו את אקורד הסיום לחיים הקצרים, יומיים לפני יום הולדתך ה-35. אילו רק ידעת שזה יהיה המבצע האחרון. אילו רק בחרת לא להסתער. אילו רק ידעת. ואולי בעבור כולנו, בסופו של יום, זה בכלל לא עניין של בחירה.

לזכרו של רפ"ק ישראל סילברה שנרצח ב-י' בשבט תשס"ב