האירועים האחרונים ברצועת עזה עוררו בקרב רבים געגוע לדמותו ההרואית של שמשון שהכה בפלשתים בלחי של חמור וגבה מחיר של אלף איש על הצקות לישראל. ההתרפקות על פתרונות קסם עוצמתיים, כמו מבצע אנטבה או פיצוץ הכור האטומי בעיראק, מעוררת את הפוליטיקאים שלנו לדרוש מעשי להטים, שישימו קץ לסבבי האלימות מדרום.
הפוליטיקאים התובעניים ביותר הם גם המעצבנים ביותר. מתברר שככל שרמת האחריות שלהם בעבר הייתה גבוהה יותר - כך רמות הטסטוסטרון המושקעות בעוצמת התיאורים של מה הם היו עושים במקום בנימין נתניהו גבוהה יותר. לכן, באופן מאוד לא מפתיע, אלו שדורשים תגובה חזקה בהרבה בעזה הם בעיקר הרמטכ"לים לשעבר או שרי הביטחון לשעבר, או צירופים של שני התפקידים הללו גם יחד.
די מדהים לגלות כמה קל לסלק את חמאס והג'יהאד האסלאמי כשאתה באופוזיציה. כמה פשוט לנצל את תקופות ההרתעה לאחר מבצעים צבאיים גדולים כדי להתקדם בזירה המדינית. עזה הרי ידועה במספר העצום של פרטנרים לשלום שהיא התברכה בו. הם הרי עומדים בתור מיד לאחר שישראל מסיימת מבצע צבאי רחב היקף ומוכנים לחטוף בשתי ידיים כל יונה עם עלה של זית.
בניגוד לפוליטיקאים מן השורה, רמטכ"לים לשעבר לא יכולים להסתתר מאחורי הקלישאה המשומשת שדברים שרואים משם לא רואים מכאן. כשיושבים בראש המערכת הצבאית של ישראל, ונושאים באחריות הפיקודית של צה"ל, מכירים את הבעיה העזתית גם "משם". מבינים שהדרג המדיני מוגבל ברמה הצבאית בגלל המחיר שתגבה הכרעה צבאית מלאה, ויודעים על סמך הניסיון שכל ויתור טריטוריאלי או אסטרטגי לצורך הסכם מדיני הינו שדר של חולשה שרק מאיץ את מרוץ החימוש של ארגוני הטרור. כל רמטכ"ל לשעבר יודע שעזה היא כמו מחלה כרונית, שלא ניתן להיפטר ממנה באמצעות זבנג וגמרנו, אלא צריך ללמוד לחיות איתה, ולמשוך זמן עד שתימצא לה תרופה של ממש.
דבר אחד בטוח: עזה הייתה ונשארה עצם בגרון של המזרח התיכון. לאף אחד אין רעיון חדשני ומעשי כיצד להתמודד עם בעיית עזה ולחולל שינוי של ממש. גם לא לרמטכ"לים לשעבר, שאף פעם לא העלו רעיון צבאי מזהיר כיצד להכות בחמאס בלי לשלם מחיר עצום בחיי חיילים ואזרחים ישראלים ובלי להיכנס לבוץ העזתי. שלא תבינו לא נכון. אני לא מנסה להתחשבן עם בוגי יעלון או עם בני גנץ על כך שלא גילו גאונות צבאית בזירה הדרומית, אלא רק על כך שהם אינם מגלים יושר לב ציבורי כשהם מותחים ביקורת על נתניהו בגין החלטותיו השקולות והמדודות בנוגע לעוצמת התגובה של ישראל על ירי הטילים לתחומה.
פעמיים קמו עלינו מנהיגים גדולים ודגולים עם פתרון מדיני מבית היוצר של "הם שם ואנחנו כאן". בפעם הראשונה - כשעם צמד המילים "עזה תחילה" הוכנסו לפה 40 אלף מחבלים שיובאו במיוחד מתוניס יחד עם רב־המרצחים יאסר ערפאת כדי לכונן לצִדה של ישראל ממלכת טרור. בפעם השנייה היה זה כאשר הונף דגל ההתנתקות החד־צדדית יחד עם טרנספר יהודי שלא היה כמוהו מאז גירוש ספרד.
שני פתרונות הקסם המדיניים הללו הביאו אותנו עד הלום. הם המירו את אינתיפאדת האבנים בטילים, הצמיחו מובלעת טרור בדרומה של ישראל, צמצמו משמעותית את מרחב התמרון הצבאי והמדיני שלה והפכו את עזה לסיר לחץ מבעבע, ואת אזרחיה לשבויים בידי הטרור.
סיר הלחץ המבעבע
רק כדי לסבר את זיכרונם של אלו שכבר הספיקו לשכוח וכדי להעניק זווית ראייה אחרת לאלו שנולדו למציאות שלאחר הסכמי אוסלו, כדאי להזכיר שפעם ערבים מעזה היו פועלי הבניין, הייצור והחקלאות של ישראל. רבים מהעזתים היו עושים את דרכם לישראל יום־יום ומרוויחים את לחמם ביושר מעבודת כפיהם. הם לא נזקקו לנדבות מקטאר ולא חיו בעוני מרוד ובתנאי תברואה גרועים. ההתנתקות הייתה השלב השני והסופי בהידרדרותה הכלכלית של עזה, כאשר נשבר מטה לחמם של עוד אלפים שהתפרנסו מגוש קטיף.
הגדר הנכספת שאמורה הייתה לסמל את הגבול בין שם לכאן, הפכה למעשה לדופן של סיר הלחץ. אין יוצא ואין בא. העזתים כלואים בתוך כלכלת הטרור של חמאס. תקציבי עתק בינלאומיים שהופנו לעזה בעבר שימנו את מנגנוני הטרור במקום לבנות את המדינה הפלסטינית ולייצר מקורות תעסוקה. בהיעדר אפשרות לעבוד בישראל ובהיעדר עבודה בתחומי עזה, התבשיל האנושי שבסיר לחץ מחפש לעצמו מוצא אחר. כל סקר הבוחן את הלך הרוחות בעזה מצביע על כך שהתושבים רוצים להיפרד מגן העדן הפלסטיני ולא אכפת להם לאן. כל מי שהצליח לגייס משאבים כדי לברוח מעזה למקום אחר - כבר עשה זאת, ורבים אחרים מנסים לגייס 500 דולר לראש כתשלום למבריחים שיוציאו אותם לחופשי.
תנועת ההגירה הפלסטינית מסמנת לישראל ולעולם כולו את הנתיב המדיני החדש שבו צריך ללכת. האסון ההומניטרי בעזה אינו יכול להימנע ולהיפתר בדרך אחרת. רק בדרך נתיב המילוט מעזה. סיר הלחץ לא צריך להשתחרר על חשבון הביטחון שלנו. לא צריך לפתוח מעברים. לא צריך לקלוט עובדים פלסטינים. לא צריך להקל את הסגר ולספוג פיגועים בלב האוכלוסייה האזרחית של ישראל. גם לא צריך להזרים כסף קטארי ולאפשר סחטנות כספית כשבסופו של דבר הכספים מתגלגלים לידי הטרור ולא לידי האוכלוסייה האזרחית הרעבה ללחם. מה שצריך הוא לכבד את רצון העזתים שמבינים ששלטון הטרור אינו מותיר להם תקווה, ולפנות למדינות אירופה כדי שיפתחו את שעריהן לקלוט את פליטי הטרור המסכנים מעזה.
במקום להטיף לנו על חוסר המוסריות של הכיבוש לאחר ההתנתקות, הגיע הזמן שמדינות אירופה יגלו מוסריות ויקלטו את העזתים. אני מצפה לראות את עשירי אוסלו, ברלין ופריז נערכים לקליטת משפחות עזתיות עייפות משלטון האימים של חמאס. את ארדואן מתגייס לסיוע אמיתי לעם הפלסטיני החביב עליו. לא עוד משטי ראווה שמטרתם המרכזית לבנות את תדמיתו, אלא גיוס תקציב ובניית תוכנית לקליטת הפליטים הפלסטינים האומללים ברחבי טורקיה ופתיחת מסדרון דרך טורקיה אל עיראק, שבמוקדם או במאוחר תעסוק בשיקום עצמי ותזדקק לידיים עובדות.
תנועת הגירה פלסטינית לא רק תצמצם את הלחץ בסיר הלחץ העזתי, אלא גם תאותת לחמאס שיש לו מה להפסיד. העולם המערבי כולו צריך להתגייס לא כדי להילחם בטרור, אלא כדי ללמד אותו שיעור. מנהיגי חמאס צריכים להבין שיש מחיר לעריצות ולבחירה בדרך האלימות. המחיר הוא ייאוש, נטישה המונית, הצבעה פלסטינית ברגליים והגירה למקומות טובים יותר בעולם שבהם אפשר לחיות בשקט.