"את הספרים שכתבתי אני חייבת לאלון. באותם לילות ללא שינה חיפשתי מקום שאוכל לברוח אליו, כדי שלא אהיה 24 שעות סביב האוטיזם. זה הבהיל והפחיד אותי מאוד. מצאתי שזה משתק אותי. במהלך היום החזקתי את עצמי חזק, אבל אחרי שאלון היה נרדם, היו מתחילים אצלי הבכי והכאב. ואז, לקחתי את המחשב וגיליתי שאני אוהבת לכתוב. הוצאתי בכתיבה את כל האמוציות. התחלתי לכתוב את הספרים ופשוט הפלגתי", מספרת מירב ישראל־לוין, שהוציאה לאחרונה את ספרי הביכורים שלה "תחנת ביניים" ו"תחנה סופית" בהוצאת יהלומים.



ישראל־לוין (38), מורה למתמטיקה מדימונה, נשואה לאמנון, מורה לפיזיקה. היא אמא למיכל (6.5) ולאלון (3.5). "אלון הוא ילד שהתפתח מהר מאוד", היא מספרת, "ואז, בערך בגיל שנה וחצי, הוא פשוט 'נעלם'. הייתי קוראת לו, והוא לא היה עונה. היינו צוחקים איתו, והוא לא היה מסתכל עלינו. הוא היה מנותק מאוד, במעין בועה כזאת. זה רק הלך והחמיר. מיום ליום ראיתי שהילד מתרחק יותר ויותר, נעלם, לא יוצר קשר עם הסביבה".





צילום: אהוד אלול.


איך הגבת?


"נבהלתי מאוד. הלכתי איתו לבדיקת שמיעה שגרתית. הרופא שאל: 'מהי תחושת הבטן שלך?'. עניתי לו שמשהו לא בסדר, והוא שלח אותי לסדרה של אבחונים. בתוך שלושה חודשים הבנו שאלון נמצא על הרצף האוטיסטי. באותו רגע, הביטוי 'השמיים נופלים' הפך להיות מוחשי מאוד. הייתה מעין תקופה של אבל, ובשבועיים הראשונים לא עיכלתי את מה שקורה לנו. עברו לי מחשבות כמו 'למה דווקא הילד שלי' או מה עשינו לא בסדר. זו הייתה תקופה של האשמה, תקופה קשה מאוד. אבל גם היה לי ברור שאני חייבת לאסוף את עצמי. הבנתי שתוך כדי הטיפול בילד והמאמצים לקדם אותו ואת איכות החיים שלו, אני צריכה גם לדאוג לעצמי. צריכה שיהיו לי הכוחות לקום בבוקר. טיפול באוטיזם הוא סביב השעון, וכל דקה היא דקת טיפול יקרה. רגע האבחנה הוא קריטי מאוד. ככל שמטפלים מוקדם יותר, אפשר להעניק לילד איכות חיים גבוהה יותר".



מה מצבו של אלון כיום?


"הוא בתפקוד גבוה ומשולב בגן רגיל. מבחינה קוגניטיבית הוא חכם מאוד והוא גם חברותי מאוד. עדיין יש סימנים לאוטיזם, אבל הודות לכך שאני ובעלי תפסנו זאת בזמן, נכון להיום אלון נמצא במקום הכי טוב שיכולתי לבקש עבורו. אך מובן שהדרך עוד ארוכה".



תרפיה בכתיבה


כאמור, דואט הספרים שכתבה ישראל־לוין נולד בזכות בנה. "אלו שני ספרים שהם רומן פשע ישראלי", היא מספרת. "הספר 'תחנה סופית' הוא ההמשך של 'תחנת ביניים'. העלילה מספרת על מלחמה בין המשטרה לעולם הפשע, בין שוטרים לבין עבריינים. הגיבורה מקבלת הצעה לעבוד כסוכנת משטרתית, במטרה להפיל משפחת פשע ידועה מאוד. בעת מילוי התפקיד היא עוברת חוויות שונות, מגלה דברים רבים על עצמה ועל העולם שנכנסה אליו, מגלה סוד הקשור לעברה וגם מתפתח סיפור אהבה בלתי אפשרי בינה לבין אחד מגיבורי העלילה".





מירב ואלון, צילום: אהוד אלול.


צילום: אהוד אלול




למה החלטת לכתוב דווקא על עולם הפשע?


"זה עולם שתמיד עניין אותי, והכותרות סביבו מזמנות סיפור מעניין. כל ההתנגשויות בין עולם הפשע לעולם החוק – ובאמצע סיפור האהבה - היו נראים לי מעניינים מאוד".



ישראל־לוין מספרת שלכתיבת הספרים קדם מחקר שארך יותר משנה. "זה אומר לראיין שוטרים וגם אנשים שהיו חלק מעולם הפשע", היא מתארת. "הסיפור שכתבתי הוא כמובן לא אמיתי, אבל בהחלט יכול להיות מציאותי בחיים האלה. היה לי חשוב להביא סיפור כמה שיותר אותנטי. קראתי המון כתבות, המון פסקי דין, כדי להבין את הלך הרוח של העולם הזה. אומנם זהו רומן פשע, אבל הוא היה מעין תרפיה עבורי".



מתי גילית את כישרון הכתיבה?


"כל סיפור הכתיבה התחיל לפני שנתיים, בזמן שאלון אובחן. בהתחלה לא חשבתי על כתיבה, אלא מצאתי את עצמי במצב של לילות ללא שינה. לילות שבהם אני מודאגת, מרגישה אבודה מאוד ומבוהלת, חסרת ידע בכל הקשור לאוטיזם. מצאתי עצמי מול האינטרנט עד השעות הקטנות של הלילה. בתוך כל הסיטואציה הזאת גם עבדתי כמורה. היה לי חשוב להמשיך לתפקד, ללכת לעבודה בכל יום ולעשות את מה שאני אוהבת. אמרתי לעצמי: 'תברחי דרך המקלדת'. לא סתם בחרתי לצייר את דמות הגיבורה כדמות חזקה מאוד. קוראים לה בר. היא לא מירב, אבל יש בה הרבה ממני, ויש בה הרבה ממה שהייתי רוצה שיהיה בי".



אילו תכונות היה חשוב לך להעניק לה?


"כמוני, גם היא לא מתייאשת. אני לא נופלת מקשיים. אני נלחמת בהם. תמיד אחפש את הדרך להצליח, לעבור את המכשול הזה. גם בר היא כזאת. היא דמות לוחמת מאוד, עומדת על דעתה, אבל היא גם דמות המכילה המון רגש. היא עושה טעויות, ומשלמת על כך. באיזשהו מקום ראיתי בה את עצמי. גם אני לא מושלמת".



עד כמה הכתיבה עזרה לך?


"במקום שהעצב ישתלט עלי כשהיה לי רע או קשה, פשוט ברחתי לכתיבה. סירבתי לבכות. גם כשהיה לי שמח, כשראינו פריצת דרך עם אלון, גם אז תמיד הייתי בורחת לכתיבה. זה היה עבורי הזמן שלי עם עצמי. בדרך כלל זה קרה בלילות, כי רק אז היו לי רגעים לעצמי, עם כוס הקפה מול המחשב. בהתחלה זה לא הניב שום דבר, אבל ככל שהכתיבה התקדמה, נשאבתי. בסופו של דבר זה הפך לסיפור שאפילו אני לא האמנתי שבראתי באצבעותי".



אי של שקט


ישראל־לוין נושאת מסר ברור לאמהות שילדיהן נמצאים על הרצף האוטיסטי. "אני תמיד אומרת להן שהן חייבות למצוא את המקום לבטא את עצמן", היא מבהירה. "האוטיזם שואב מאוד. המקום הזה שבו פיניתי מעט זמן לעצמי העצים אותי מאוד. גיליתי בי תכונות שלא באו לידי ביטוי ביומיום השגרתי שלי, כמו העוצמות של הרגש. בזכות הכתיבה גיליתי שהן הרבה יותר חזקות ממה שחוויתי עד כה. דרך הכתיבה גם גיליתי על עצמי שאני חזקה. זה נתן לי הרבה כוחות להתמודד עם אלון ועם המשפחה. האוטיזם משפיע על כל המשפחה, ופתאום את חזקה, מרגישה מאושרת כי גילית על עצמך משהו חדש. אותי התהליך הזה העצים מאוד. לכן אני תמיד פונה להורים ואומרת שלא ישקעו לתוך האוטיזם. תמצאו משהו שישלוף אתכם משם וייתן לכם אוויר, כי העומס של הטיפולים הוא כבד. אתם חייבים את זה לעצמכם".



ישראל־לוין מסכמת ואומרת: "כשאת חזקה נפשית, את יכולה להכיל הרבה יותר דברים. תהליכים של כתיבה, או כל יצירה אחרת, מחזקים אותך מאוד. אני משתדלת מאוד להיות אוזן קשבת עבור אמהות שמרגישות צורך לדבר ולפרוק. העובדה שהילד אובחן על הרצף לא אומרת שהחיים שלך נגמרו. תמצאי את המקום שיעניק לך שעה אחת לעצמך, שעה של שקט, כי בלי זה, מתמוטטים בסוף".