שורש המצור והמשבר עם עזה הוא אימוץ גישת משפחת גולדין השכולה לענות את עזה עד שחמאס יגיד “רוצה אני” ויחזיר את גופות הדר גולדין ואורון שאול. אבל זה לא יקרה. המצור על עזה הוא לא הדרך להחזיר את גופות החללים ואת הכלואים (לא השבויים!), המעורערים בנפשם כפי שנמסר, שכולם חצו את הגבול מרצונם (ולכן איננו חייבים להם דבר), בהם אברהם מנגיסטו והישאם שעבאן א־סייד.

אז ישראל מתעקשת על צדקתה כביכול: נמשיך לענות את עזה במצור עד שתחזיר את “השבויים והנעדרים”. הלוא זו קונספציית פרופ’ גולדין. וממש כמו שישראל הייתה שבויה בשעתו בקונספציית משפחת שליט, עד שנכנעה והביאה לעסקת שליט הנוראה, יותר מאלף מחבלים רוצחים תמורת חייל ישראלי שבוי אחד, רגע השפל החמור ביותר בימי שלטונו של נתניהו, גם עכשיו נכנעת ישראל לקונספציה אחרת, וגם הפעם מתוך כניעה למשפחות שכולם נוהגים בהן כבוד מוחלט, כי הבן שלהן נמצא בידי חמאס, גם אם הפעם לא מדובר בחייל חי, אלא בחללים גיבורים. ועדיין ישראל נוהגת בעיוורון מוחלט, ומתעקשת להחזיק את עזה במצור בלתי נסבל עד שתחזיר את בניה המתים, ועד אז תסכים ישראל רק למחוות מינימליות (כסף מקטאר, הרחבת שטח הדיג), אבל לא תסיר את המצור. הסרה כזו, לדעת הממשלה והאופוזיציה, תתאפשר רק לאחר שיוחזרו החללים. 
 
ובינתיים, הדרום כולו וישראל כולה נמצאים מול עזה וחמאס בתוך מצב מלחמתי, עולה ויורד, הנמשך זה יותר משנה. ופרט למלחמה חזיתית מול חמאס ופלישה לעזה (שהיא אולי האפשרות היחידה שנותרה במצב הנוכחי), ישראל לא מצליחה להפסיק באמת את האש. זו תופסק באמת, לטווח ארוך, רק כאשר יהיה לעזתים ולחמאס באמת מה להפסיד. כלומר, רק כאשר יופסק באמת המצור על עזה. לכן, אם להתחיל מהסוף, ישראל חייבת להגיע להסדרה מיידית ונדיבה עם עזה בלי קשר לשאלת החללים והכלואים.
 
עימות בגבול הרצועה. צילום: רויטרס
עימות בגבול הרצועה. צילום: רויטרס


דווקא המקרה המרגש האחרון, שבו הוחזרו עצמותיו של החלל היקר זכריה באומל כעבור 37 שנים להיעדרותו מקרב סולטאן יעקוב, מוכיח כי לא דחוף להחזיר חללים, גם אם במקרה זכריה באומל ושאר נעדרי סוריה המצב מיסודו היה חמור בהרבה, משום שלא הייתה הוכחה למותם, והחזרת העצמות נועדה בין השאר לפתור את תעלומת היעדרם. לדברי פרופ’ שמחה גולדין, לעומת זאת, צה”ל יודע בדיוק איפה מונחים החללים בעזה. כלומר, לפחות ייסורי אי־הידיעה נחסכו מהמשפחות. אז מה ההצדקה לזעוק כפי שזועק פרופ’ גולדין כי “לא נסכים לחכות 37 שנים”. מה כאן דחוף כל כך? 
 

כן, חשוב וקדוש להביא את החללים לקבר ישראל, אבל למה לא לחכות בסבלנות לעסקה עתידית שתאפשר את זה? האם מישהו היה מעלה בדעתו שישראל הייתה נתבעת להמשיך את המלחמה עם סוריה עד שתוחזר גופתו של זכריה באומל, או להבדיל, של המרגל הגיבור אלי כהן, שהוצא להורג בסוריה ב־1965, ומאז חתמה ישראל כמה פעמים על הסכמים עם סוריה בלי שתוחזר גופתו? וכך עד היום.

פרופ’ גולדין היקר לכולנו הוא גם איש דתי. ולכן אולי מותר להזכיר לו כי גם גופת יוסף החנוטה הייתה מונחת במצרים הפרעונית כ־300 שנה, לפני שהובאה על ידי משה רבנו לארץ ישראל על פי צוואת יוסף. אז גם גופות החללים מצוק איתן יכולות לחכות. ואסור שההתעקשות על החזרתן המיידית תפיל שערה משערות ראשו של חייל חי כלשהו. אבל בינתיים ההתעקשות הזאת כבר עלתה לנו במחיר הרוגים ופצועים ישראלים במלחמה המתמשכת וחסרת התוחלת מול חמאס. 

היה עדיף כמובן אם ישראל הייתה מחסלת סופית ולתמיד את כוח האש של חמאס וכל טיליו, אבל אם ישראל לא מסוגלת להחליט על כך, היא חייבת לפחות לאפשר לעצמה ולתושבי עזה לחיות, בלי תלות בגיבורינו ההרוגים.