הכותרות בשבוע שעבר היו חד־משמעיות: "אולטימטום איראני: טהרן הודיעה כי תחדש את תוכנית הגרעין והיא דורשת הקלות ופיצוי מהמדינות האירופיות החתומות על הסכם המעצמות. באיחוד האירופי דחו את האולטימטום והצהירו על מחויבותם להסכם הקיים. ארה"ב הטילה סנקציות נוספות. טראמפ: מקווה שלא נגיע לעימות". בן כספית כתב ב"מעריב", כי "אם ימשיכו להתרסק (כלכלית, בגין הסנקציות - ר"א) מסוגלים האיראנים לשנות מדיניות ולבצע פריצה מהירה לפצצה. זהו מצב מסוכן מאין כמותו". המאמר עסק בעיקר בסכנה האיראנית לבד מהערה לגבי תפקודו של הנשיא טראמפ ("מושלם").
כספית, כמו לא מעט עיתונאים בישראל, צודק בעניין הנפיצות של "המצב", אבל טועה לגבי מקור הסכנה. לא איראן, אלא ממשל טראמפ ונתניהו דוחפים לעימות. השבוע כבר הוצגו תוכניות לשיגור מאה אלף חיילים אמריקאים למזרח התיכון - "למקרה שאיראן תתקוף את הכוחות האמריקאיים באזור או תאיץ את פעילותה לייצור נשק גרעיני", על פי פטריק שנהאן, מזכיר ההגנה בפועל.
איך בכלל הגענו למצב הזה? תשמעו סיפור: איראן קידמה בעבר תוכנית גרעינית ופיזרה איומים כמו כל מדינה מזרח תיכונית מאוימת ומאיימת. כמו ישראל. נשיאה ב־2005, מחמוד אחמדינג'אד, שיחק היישר לידיים של אלו שהפכו את איראן לאובססיית איום גלובלי. ב־2013 החליף חסן רוחאני את אחמדינג'אד, וב־2015 הגיעו רוחאני ואובמה להסכם גרעין שזכה לגיבוי עולמי, נטרל את תוכנית הגרעין של איראן והכניס אותה למשפחת העמים, למגינת לבם של מלבי פחדי הפצצה בוושינגטון ובישראל. ב־2016 נכנס שריף חדש לעיירה. מטרת־העל שלו הייתה להרוס כל מה שאובמה בנה. בפירוק הסכם הגרעין הוא הסתייע בנתניהו, שנגוע קשות בדמוניזציה איראנית.
אין לאיש מושג מה חושב טראמפ על סוגיית הגרעין. מדיניות החוץ בעברו כללה בעיקר הלוואות של כסף רוסי כדי לכסות הפסדי עתק בארה"ב, והרושם הכללי הוא שאין קשר בין ראשו, מחשבתו ומעשיו, אבל החבורה המקיפה אותו כיום (למערכות הביטחון טראמפ מתייחס בחשדנות על גבול העוינות) יודעת בדיוק מה היא רוצה. אלה הם חבורת הניאו־קונסרבטיבים שציפו בסיוע אוונגליסטי לוואקום שהשאירו הבייביסיטרים של טראמפ, הגנרלים ג'ון קלי וג'יימס מאטיס. אומנם אובמה פירק את המרעום הגרעיני האיראני באמצעות הסכם שבו תמכו ותומכות מערכות הביטחון בארה"ב ובישראל, אבל היי! מה עם משחקי מלחמה מלהיבים באויב שהוא מסוכן יותר מסין, רוסיה וקוריאה הצפונית גם יחד? בחבורה הזו טיפוסים כמו דונלד רמספלד, דיק צ'ייני, פול וולפוביץ', ריצ'ארד פרל, פרנק גפני, אליוט אברהמס, דאגלס פיית' ועוד.
לפני שנים הסתובבתי בוושינגטון לצורכי מחקר מודיעיני עבור הוצאה אמריקאית. חברי ושותפי למחקר ולספר היה בעברו בכיר במוסד. כשיצאנו מדירתו של אחד מחבורת הניאו־קונ'ס היה ברור לשנינו שהאיש מטורף. האיש שלהם היום בבית הלבן הוא ג'ון בולטון, שיושב על הווריד של טראמפ כיועץ הלאומי לביטחון. אחד מאותה חבורה היה ונשאר בנימין נתניהו.
נקמת דם בחליפה
המשלחת הראשונה שנחתה כאן מיד אחרי בחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה ב־1996 הייתה בראשות פול וולפוביץ' (סגנו של רמספלד במלחמת עיראק 2), והם הניחו על שולחנו של נתניהו את התוכנית שהניחו על שולחנו של רונלד רייגן: ברה"מ הייתה אויב קיומי, אבל איראן היא אויב מיתולוגי, שחובה להחזיר לו מנה אחת אפיים. מעין נקמת דם בדואית בחליפה ותואר מהרווארד, על מה שעוללו האיראנים לאמריקאים ולישראלים ב־79'. האייתוללה חומייני סילק אז את השאח הפרסי וגירש את ארה"ב וישראל. עד היום צרוב בזיכרון האמריקאי ניסיון כושל לחילוץ בני הערובה שנותרו במהלך המהפכה. הכישלון נרשם לגנותו של הנשיא הדמוקרטי ג'ימי קרטר, והחבורה הלוחמנית שהתקבצה סביב רייגן שנבחר אחריו רצתה אז את ראשו של חומייני והחזרת השאח.
ב־1980 הם שכנעו את סדאם חוסיין לפלוש לאיראן. שמונה שנים ומאות אלפי הרוגים הסתיימו בהפסקת אש ובלא כלום. סדאם, שנהנה מחסות אמריקאית וסבל מהפסדי עתק בגין המלחמה, לטש עיניו אל שכנתו עתירת הנפט כוויית ופשוט פלש אליה. ג'ורג' בוש האב וחבריו ברוני הנפט המושקעים בכוויית כמו בשאר המפרציות, כולל סעודיה, היו מזועזעים. וכך נולדה מלחמת המפרץ הראשונה שסילקה את סדאם מכוויית. איראן לא ממש עניינה את הנשיא ביל קלינטון, שירש את בוש האב. הוא סילק את הניאו־קונ'ס ועסק בעיקר בכלכלה, בניסיון להרגיע את המזרח התיכון, בהתמודדות עם רוסיה וניקוי כתמי מוניקה לוינסקי.
אחרי קלינטון הגיע בוש הבן ושוב צפה חבורת הניאו־קונ'ס הסמוכה על שולחנם של ברוני הנפט ותאגידי התעשיות הביטחוניות. צ'ייני היה סגנו של בוש הבן ורמספלד מזכיר ההגנה. בעודם חוככים בדעתם את מי להרוג מחר קרסו מגדלי התאומים, ואלה לא היו איראנים אלא בעיקר סעודים ואל־קאעידה. החבורה הלכה ב־2001 על פלישה לאפגניסטן. כעבור שנתיים הם פיברקו מידע מודיעיני על ארסנל גרעיני בעיראק המאיים של שלום העולם וישראל והלכו על מלחמת המפרץ השנייה (מי לעזאזל סיפק להם את המידע הזה?), שהובילה להרס עיראק, עליית דאע"ש וביסוסו של הציר האיראני־שיעי, מטהרן עד ביירות. רמספלד וצ'ייני, שהיו אבות מלחמת השולל בעיראק, הושלכו לפח האשפה של ההיסטוריה כנוכלים, אבל האיום האיראני נשאר ואיתו החבורה - כולל נתניהו.
אחמדינג'אד אכן האיץ את תוכנית הגרעין, ואיומיו שימשו עבורם מנוף פוליטי לתכנון תקיפה באיראן. נתניהו וברק כשר ביטחון חברו למאמץ הזה אבל נבלמו על ידי ראשי מערכת הביטחון אשכנזי, דגן ודיסקין. בימים האלה ממש, החבורה, כולל נתניהו, משרגת שרירים פעם נוספת. נושאת המטוסים לינקולן ולהקתה יצאו להופעה במפרץ הפרסי כשהאזור מאוים ("על פי מידע ישראלי"!) על ידי איראן. מה גם שכמה ספינות נפגעו שם ("העקבות מוליכות לאיראן"). מה שמעלה באוב את פברוק תקרית מפרץ טונקין, שם "נפגעה" משחתת אמריקאית כעילה לפריצת מלחמת וייטנאם. גם המשחקים האלה כיום אינם עניינה של ישראל, ואם ארה"ב מאוימת, שתתכבד ותתקוף את איראן בעצמה.
באותו מאמר ב"מעריב" שואל ומהדהד בן כספית את חרדות כולנו: "האם המערב, כלומר המוסד ואמ"ן, יגלו את הפריצה לפצצה האיראנית מבעוד מועד?". התשובה ברורה: אמ"ן לא יגלה שום פריצה כי לא תהיה כזו. המוסד כן יגלה "פריצה", וגם אם לא קרתה הוא כבר יארגן אותה. ושלא תהיה טעות: כשהמוסד פועל בשירות מדיניות נכונה, אזי גם הפברוק במקום. כשהוא פועל בשירות פוליטיקת פנים מעוותת ומדיניות חוץ וביטחון מנוגדת לאינטרס הלאומי - אנחנו נשארים עם הפברוק והתוצאות ההרסניות שלו.