אני יודע שרובכם כבר ודאי שכחתם מזה, אבל רק לפני כמה שבועות ספרו כאן 600 שיגורי רקטות ביממה. בעגה המקומית קוראים לזה ״סבב״, ומבחינת המיקום של זה בהיררכיה הבליסטית אנחנו מדברים על המקום השלישי, מתחת ל״מלחמה״ ו״מבצע״, אבל מעל ל״חילופי אש״.
בכל אופן, אותו סבב שיגורים אחרון שלח את כל כתבי השטח של מהדורות החדשות השונות היישר אל תוך מרכזי היישובים הדרומיים המופצצים, ושם, כשהם חמושים במיקרופון ובשכפ״ץ, הם פגשו עוברי אורח מקומיים ומבוהלים שהתלוננו על המצב. או אז נדרכו הכתבים ותהו בפני המקומיים איך יכול להיות ששיעורי ההצבעה אצלם לנתניהו בבחירות היו כל כך גבוהים.
האמת היא שאני בהחלט יכול להבין מדוע שיעורי ההצבעה לנתניהו ביישובי הדרום גבוהים - על אף ולמרות המצב הקשה. תחושת האיתנות, החוזק והביטחון שנתניהו משדר היא כל כך עוצמתית, עד שזה כבר שייך לתחום העל–טבעי, משהו שהוא ברמת מעשה כישוף. רק אדם כמו אריק שרון ז״ל, לו היה מתמודד נגדו, היה יכול לנצח אותו. שאר המועמדים שניצבו מולו במהלך השנים הם לא יותר מהלצה לעומתו. האמת היא שאני אפילו לא יודע להגיד אם הייתי נותן להם להוציא את הכלב שלי לטיול בשכונה. אז להתמודד מול חמאס מדרום וחיזבאללה מצפון ניתן להם?
לפני כמה שבועות שמתי לב שלמייל עם תלוש הארנונה שנשלח אלי מעיריית תל אביב צורף דוח נתונים סטטיסטיים של השנה החולפת. פתחתי אותו. זה היה משעמם ומשמים כמו שזה נשמע. גרפים של חתך האוכלוסייה בעיר לפי גילים, לפי אזורי מגורים, חלוקה לקבוצת דת וכל שאר השעמום שרק אפשר לדמיין שדוח כזה טומן בחובו. אלא שלפתע שמתי לב למשהו שנראה לי מעט משונה. אפילו חשוד.
בנימין נתניהו. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
בסעיף ״משקי בית ורמת חיים״ הופיע גרף של הכנסות והוצאות למשק בית עם מספרים מדויקים. בסעיף ״הכנסה חודשית ברוטו למשק בית״ הופיע המספר: 23,487 שקל. ובסעיף ״הוצאה חודשית כוללת למשק בית״ הופיע המספר 17,145. משהו לא הסתדר לי והחלטתי לגייס למילואים את האונה השמאלית שלי, האנליטית, אשר בדרך כלל לא מופעלת אצלי כלל ופצחתי בחישובים. ראשית, הורדתי מהסכום 35% מס (שזו מדרגת המס הנוכחית לשכר כזה. והרי מדובר בסכום ברוטו). כבר ירדו 8,220 שקל.
אחר כך הורדתי את המינימום של המינימום של דמי ביטוח לאומי ומס בריאות (בהנחה שמדובר במישהו שכיר ולא עצמאי, שהמעסיק שלו משתתף בתשלום), כלומר 5.9%, וכאן ירדו מהסכום עוד 1,409 שקל. הסכום שקיבלתי בפועל יצא 13,858 שקל. כלומר, נמוך ב–3,287 שקל מגובה ההוצאה הממוצעת (להזכירכם 17,145).
כלומר, שכל חודש אתה נכנס למינוס נוסף של 3,287 שקל. כלומר, החיים מנצחים אותך מדי חודש. כלומר, התחושה הזו שאתה חש שכל הליכה לסופר נהיית יותר יקרה ושמחודש לחודש תחושת המחנק הכלכלית הולכת וגוברת ושאין לך אפשרות לנשום מגובה על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה במספרים מדויקים. כלומר, אם אתה מתרגם את המספרים לאמירה פשוטה היא תהיה משהו בסגנון: החיים עצמם, כאן בישראל 2019, פשוט לא אפשריים.
ולכל אלו שזינקו וטרחו בוודאי לומר שזה כך כי מדובר בתל אביב, אנא שבו, כי אין לכם מה לזנק (שמרו את הזינוקים לגמר האירוויזיון). אותו היחס בדיוק נשמר גם בירושלים ובחיפה. גם שם, בדיוק כמו בעיר ללא הפסקה, ההוצאות גוברות על ההכנסות. המגיפה איננה נקודתית אלא כלל–ארצית. אולם היא בכלל עוד לא התפרצה באמת. אבל בקרוב זה יקרה. ההתפרצות הגדולה.
בקרב כל חברַי בני דורי זה אותו הדבר: כולם לוקחים הלוואות על הלוואות (אגב, גם ליסינג זו הלוואה). חיים על אדי העו״ש שלהם שמנשק את האוברדראפט מדי חודש, וכשהנשיקה הופכת ללוהטת מדי, לוקחים הלוואה מהבנק - זה שדואג לשטוף לך את המוח בכל הפסקת פרסומות ובכל שלט חוצות על כל מיני ״הלוואה בקליק״ ושות׳. אז זהו, שזה יהיה יותר מקליק קטן. זה ייגמר בפיצוץ. גדול. והוא לא רחוק. הכל יתמוטט, כי לאף אחד לא יהיה כסף להחזיר, והשוק כולו ייפול על ברכיו. המגיפה תתפרץ באמת, וזה יהיה מזעזע ומבהיל ורועש וברוטאלי. זה יהיה הסיוט הגדול ביותר של אנשי השלטון שלנו שהפקירו אותנו במשך שנים והביאו אותנו למצב הבלתי אפשרי הזה שבו אנו חיים.
בני הדור שלי, ילידי שנות ה־80, ה־90, האלפיים, התבגרו והפכו למבוגרים במשבר, חללי המיתון המתמשך, שבאים בכל הצורות: רווקים או נשואים, עם ילדים או בלי ילדים, שכירים או עצמאים, אשר הולכים ברחבי הארץ בראש שפוף ומחביאים אימפוטנציה כלכלית וייאוש נפשי שמהלכים עליהם אימים.
יודעים מה? הלוואי וחמאס יפציצו לי את הבית. קודם שיהיה לי בית.
