מיניות, מלחמה ו-15 מיליון לפרק: כך שינתה "משחקי הכס" את פני הטלוויזיה

“קודם כל, עד כמה שזה נשמע בנאלי, סוד ההצלחה שלה טמון בכך שהיא הייתה מבוססת על סדרת ספרים ממש טובה, שכבר היו לה הרבה מעריצים בכל העולם. כלומר, הסדרה כבר יצאה על בסיס טוב מאוד”, אומר ד”ר דני אורבך, היסטוריון צבאי, מהחוגים ללימודי היסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית. “נוסף לכך, היא הצליחה בעיקר מפני שבעונותיה הראשונות היא הייתה צמודה יותר לספרים. הסופר, ג’ורג’ מרטין, היה גם התסריטאי שלה, והוא ידע להפוך את הספרים שלו למדיום טלוויזיוני וקולנועי בהצלחה. הוא לא הספיק לכתוב את כל הספרים, ואני חושב שברגע שההפקה המשיכה את סדרת הטלוויזיה על דעת עצמה, היא נהייתה יותר ויותר גרועה. זה הגיע לשיא בעונה האחרונה, שהייתה ביזיון, אבל זה כבר מאוחר מדי; היא צברה את המעריצים שלה, וגם אנשים כמוני, שהם ביקורתיים מאוד, ומרגישים שהם חייבים לראות כי אי אפשר להפסיק”.

ד"ר אורבך טוען שמעבר לאיכותה והיותה פורצת דרך, יש סיבה עמוקה יותר להצלחת הסדרה: “אם מסתכלים על ספרי הפנטזיה שהצליחו בגדול בקרב קהל הקוראים הכללי, הם תמיד התאימו לאיזושהי מציאות שהייתה בעולם באותה התקופה. ‘שר הטבעות’ למשל - שני צדדים, טוב מול רע - זה היה העולם של מלחמת העולם השנייה. ולאנשים שגדלו בתקופה הזאת, זה היה הדמיון שלהם וזה מה שדיבר אליהם. באותה המידה הארי פוטר פרח וצמח בעולם של מלחמה בטרור, בעולם שאחרי 11 בספטמבר. משחקי הכס מדברת מאוד לאנשים שחיים בעולם המבלבל של הפוליטיקה הבינלאומית העכשווית".

"אין שני צדדים, יש הרבה מאוד צדדים. לא ברור מי נגד מי, לא ברור מי המעצמה, לא ברור מי עולה ומי שוקע. הפוליטיקה היא צינית וגם אם אנשים מציגים את עצמם כטוב או רע באופן אידיאולוגי, מאמינים לזה פחות, אבל המושגים האלה עדיין קיימים. זה לא מקרה שעל משחקי הכס היו ממים פוליטיים רבים כל כך, יותר מלכל סדרה אחרת שאני מכיר. ברשת אפשר לראות למשל ‘ארץ נהדרת - משחקי הכס, בחירות 2015’, או את הסרטון Winter is Trumping, שבו טראמפ משולב בסצינות מתוך הסדרה”.



הסדרה הצליחה גם להעיר אנשים שנרדמו בשיעורי ההיסטוריה בבית הספר.
“בוודאי. הספרים מבוססים על אירועים היסטוריים שהתרחשו בימי הביניים באנגליה ובצרפת. מלחמות השושנים לדוגמה, התחוללו בין שתי סיעות פוליטיות של אצילים, שגם שמותיהם דומים מאוד לשמות שבסדרה (לאנקסטר ויורק במציאות, מול לניסטר וסטארק בסדרה- ק”ס), והאצולה הבריטית במידה רבה השמידה את עצמה. אחת האנקדוטות המעניינות היא שבמהלך המלחמות האלו היה סיפור על שני ילדים שהיו כלואים במגדל ובסוף הם מתו. מרטין, שחשב בהתחלה לכתוב בכלל ספרי היסטוריה, אמר ‘רגע, אם אני אכתוב היסטוריה, הרי כולם ידעו שהילדים מתו. אז אני רוצה לקבוע את הסוף בעצמי’. ולכן, אחרי הכרך הראשון או השני, העלילה כבר די נפרדה ממלחמות השושנים”.

בעזרת השם

את העונה השמינית והאחרונה שלה, שהיא גם הקצרה ביותר, שישה פרקים בלבד, פתחה משחקי הכס באמצע החודש שעבר כשהיא מעוטרת ב־46 פרסי אמי. גם רגע לפני סופה, השמועות וההשערות על סצנת הסיום שלה לא מפסיקות להציף את הרשת. זוהי אחת ההפקות המושקעות בהיסטוריה: עלות ממוצעת לפרק בעונות 6־7 עמדה על 10 מיליון דולר לפרק, ואילו בעונה השמינית טיפס הסכום כבר ל־15 מיליון. לפי הנתונים שפרסמה HBO, יותר מ־30 מיליון איש צפו בממוצע בכל פרק בעונה השביעית, ואילו חברת Muso, העוקבת אחרי פעילות פיראטית ברשת, טוענת שהפרק הראשון של העונה השביעית נצפה 90 מיליון פעם בתוך שלושה ימים בלבד.

כמו במקרים רבים של סדרות וסרטים מצליחים מאוד, גם סביב למשחקי הכס התפתחה תעשייה פורחת של מרצ’נדייז ואתרי תיירות, בין היתר בקרואטיה, במלטה, בסקוטלנד ובמרוקו. לאחרונה אף הודיעה HBO כי היא מקימה פרויקט עתיר תקציב שישמר את המורשת של הסדרה, וכבר באביב 2020 יוכלו מעריציה לבקר באתרי הצילום באירלנד ולחוש את עצמם בווסטרוז, כשיצפו מקרוב בפריטים מהסט, בהם התפאורה המושקעת וכלי הנשק.

גם שמות הדמויות בסדרה הפכו לפופולריים בקרב ילידי הדור הצעיר בארה"ב ובאנגליה. למשל, השם חאליסי.

“אחד הדברים הבסיסיים שהביאו להצלחה הגדולה של הסדרה זו האכסניה המכובדת והמוערכת שלה”, קובעת תמר מרום, מנהלת מחלקת הדרמה של רשת 13 ומרצה לתסריטאות באוניברסיטת תל אביב. “כשמשחקי הכס עלתה, HBO הייתה בשיא כוחה, והייתה אז פחות תחרות יחסית למה שיש היום, והיה קל יותר לבלוט. אפילו נטפליקס, אף שהיום נראה לנו שזה משהו שהיה קיים מאז ומתמיד, לא היה אז. נוסף לכך, הסדרה שברה הרבה מאוד מוסכמויות שהיינו רגילים עד אז לראות בסרטים ובסדרות, כמו להרוג גיבורים בלי להניד עפעף. יש שני רגעים מכוננים כאלו בעונה הראשונה: הראשון הוא בסוף הפרק הראשון, כשג’יימי דוחף את בראן מהמגדל כדי שלא יחשוף את הסקס שלו עם אחותו, עם המשפט המפורסם Things we do for love (דברים שאנחנו עושים למען האהבה); והשני הוא ההוצאה להורג של נד סטארק, שאומנם לא הפתיעה את מי שקרא את הספרים, אבל הרוב שלא קרא הוכה בתדהמה שככה הורגים את האיש הטוב, שנראה כמו הגיבור הכי מרכזי של האירוע הזה. כך גם נוצר המושג המפורסם ‘פרק 9’, שזה הפרק הלפני אחרון, שבו קורים הדברים הלא צפויים, שזה בעצמו מיתוג די גאוני. הם הצליחו לבלבל את המוסכמויות בכך שאף אחד לא יכול להיות בטוח והכל יכול לקרות, ואכן הם עמדו בזה מאוד בעונות הראשונות. לכך גם התלווה העניין של טשטוש בין מי טוב ומי רע. הדמויות היו מורכבות ברמה כזו שיכולנו לאהוב אותן מכל מיני כיוונים, הטובים והרעים קצת התערבבו, וזה הפך את זה למעניין יותר ומאתגר לצופים”.

למה הכי התחברת בסדרה?
“מה ששבה אותי הוא השילוב בין הז’אנרים. יכולה להיות מין סצנת אקשן מתוחכמת בקרב, ואחר כך סצנה ארוכה מאוד, שהיא כמעט תיאטרון מצולם, אפילו טלנובלית. הערבוב הזה גם הצליח לקרוץ להמון אנשים, שכל אחד מהם מצא לעצמו את הדבר שהוא אוהב. גם דברים מפתיעים קרו בסדרה בכמויות - דאינריז שאוכלת את לבו של הסוס וכמובן ג’יימי שמאבד את ידו”.

איזו השפעה יש לסדרה הזאת על יצירות שבאו אחריה?
“הדבר הזה הפך את התעשייה. גם ברמת הערך ההפקתי והתקציבים, וגם על ידי זה שפתאום גילו מחדש את הפוטנציאל העסקי האדיר שבפנטזיה, ופתאום כולם רצו לעשות את הדבר הגדול החדש. בטלוויזיה יש מושג מאוד חמקמק שנקרא ‘טי.וי איוונט’. קל להגיד שהאירוויזיון הוא אירוע כזה כי יש אותו פעם בשנה, וכל מי שאוהב אותו יצפה בו, כך גם לגבי אירועי ספורט, שחייבים לראות בלייב. אבל מה הופך סדרה לאירוע כזה? זה שבעידן שבו אנחנו רואים דברים מתי שבא לנו, אנחנו עדיין נדליק את הטלוויזיה בשעה שבו הפרק משודר לראשונה. בסדרות הדבר הזה כמעט לא קיים יותר. אם בתור ילדה הייתי מחכה ליום חמישי בערב כדי לצפות בפרק של ‘תהילה’ - כי לא הייתה שום אופציה אחרת לצפות בזה, וזה היה או לראות עכשיו או לא לדעת על מה כולם מדברים - היום זה הפוך לחלוטין. כל אחד צופה מתי שבא לו ורצוי בכמה פרקים ברצף. משחקי הכס היא אולי היחידה שהצליחה לשמור על הדבר הזה, שאנשים מחכים לשידור, אפילו אם זה אומר לשים שעון ולקום בארבע בבוקר”.

רצים אחורה

כמובן, גם לצופי הסדרה האדוקים יש מה לומר עליה. דודיק יניב, עובד קצא”א מקיבוץ כרמיה, נהג לראות את פרקי כל העונות מחדש, לפני תחילתה של כל עונה חדשה. “גם כדי להיזכר בכל הפרטים, כי היו המון כאלה, וגם כי אני נוהג לראות כמה פעמים דברים שאני אוהב”, הוא מסביר.

מה אהבת בסדרה?
“קודם כל זה שמדובר בימי הביניים, שזה משהו היסטורי, ואני מאוד מתחבר לזה. פחות התחברתי לקטע הדמיוני, הדרקונים ושאר הדברים בסגנון, אבל בהמשך התרגלתי והצלחתי להכיל את זה בגלל שהסדרה הייתה מאוד לא צפויה. אהבתי את זה שהדמויות גדלות יחד עם הסדרה, ואת הדרך שבה הן מתעצבות. למשל, אריה סטארק, שהפכה מילדה קטנה ללוחמת מיומנת, וסאנסה, שהייתה גם היא ילדה קטנה ונאיבית, ונהייתה אחת שצופה מהלכים אסטרטגיים יותר מכל אחד אחר. יש פה הרבה חוכמה והרבה היגיון, ומי שמכור לסדרה פשוט מנתח כל פרק וכל סצנה לאורכה ולרוחבה”.

גם הצופה לירן שיק, מנהל פיתוח עסקי מגבעתיים, מתייחס לדמויות הסדרה. “מה שחזק בסדרה הזאת הוא קודם כל הקונפליקט שלי כצופה בחיבור לדמויות”, הוא אומר. “לא מעט דמויות שבתחילת הסדרה שנאתי ותיעבתי הפכו להיות הפייבוריטיות בהמשך. דמויות שהיו שיא הרוע עברו עם עצמן תהליך שהפך אותן לטובות, מה שיצר חיבור חזק יותר. קרה כמובן גם ההפך - דמויות שהיו טובות מאוד התגלו לבסוף כשיא הרוע. זה גורם לך להיות מופתע בכל פעם מחדש, בעיקר מעצמך וממה שחשבת שחשבת”.

שיק גם עורך השוואה בין העולם שבסדרה לבין המציאות שבה אנו חיים היום. “הסדרה זורקת אותך לתקופה פשוטה יותר של מלחמת הטוב ברע”, הוא אומר. “אין מרדף אחרי הכסף והיום יום, אלא רדיפה אחרי צדק, תארים וכתר. הסדרה גם הצליחה לייצר רצף של סיפורים על פני קצוות שונים של הגלובוס ולחבר אותם לאט לאט אחד לשני, מה שמייצר ציפייה מפרק לפרק לראות איך הכל מתחבר עד לעונה האחרונה, שבה הכל מתנקז לסיפור אחד”.