ישנם אנשים שאסור שיראו אור יום, כזה הוא ארבל אלוני

4 שנים לאחר הרצח, כאשר יצא עם שותפו לזוועה לחופשה מהכלא, אלוני ביצע שוד מזוין ואלים על חשבון מוכרת במכולת. אלוני נתפס והתווספו לו 5 שנות מאסר. סמוך למועד שחרורו, כאשר עבד במסגרת שיקומית בכלא, אלוני ביצע 3 מעשי הונאה בכרטיסי אשראי. התווספה לו שנת מאסר אחת בלבד. סליחה, הגזמתי, בית המשפט החליט להקל בעונשו וקבע כי חצי משנת המאסר תרוצה בחפיפה לעונשו הקודם, כך שלמעשה התווספה לו חצי שנת מאסר בלבד. 

כעת אלוני נעצר שוב, לטענת המשטרה הוא ביצע לאורך תקופה ארוכה עבירות מרמה בנסיבות מחמירות תוך ניצול מצוקה כלכלית של אזרחים נורמטיביים.
הסיפור של אלוני עלה לכותרות בשל הרצח המחריד שביצע, אולם אין מדובר במקרה חריג במיוחד. שוב ושוב אנו רואים עבריינים שמבצעים עבירות חמורות ביותר, משתחררים מהכלא וסמוך מאוד למועד שחרורם מסתבכים שוב, חוזרים לכלא עד להסתבכות החמורה הבאה. 

מדובר בכישלון מובנה של המערכת שמשחררת אסירים עם דם על הידיים, עם גיליון הרשעות מכביד ורציף, כאשר היא יודעת שסיכוי שיקומם שואף לאפס. צריך לשנות מדיניות. צריך לקבוע קריטריונים המונעים שחרור רוצחים כמו אלוני. יש אנשים שאסור שיראו אור יום. נתנו להם הזדמנות, הם פספסו אותה - החברה איננה שפן נסיונות חוזר ונשנה. 

כידוע, הבעיה היא בעיקר תקציבית. המדינה לא יכולה לממן כליאת כל כך הרבה אסירים בעת ובעונה אחת, ולכן בלית ברירה היא גוזרת עליהם עונשים מופחתים ונוטה אף לקצר את עונשיהם עוד יותר במעלה הדרך. השב"ס נפרד לשלום מהאסירים כאשר הוא יודע שזה רק עניין של זמן עד שייפגשו שוב בנסיבות לא משמחות.

בעיה תקציבית לא יכולה להיות הצדקה לסכן את החברה ולפלוט את העבריינים בעודם מסוכנים. אם יש לממשלה בעיה תקציבית, שיעסיקו אותם בעבודות כפייה עד יומם האחרון וכך הם יממנו בעצמם את עלות כליאתם. מקומם מאחורי סורג ובריח. נקודה. או הוכחה שהשיקום הצליח או צו הרחקה מהחברה החופשית. זה המוסר וזה הצדק.