מס שפתיים: בשבוע הבא, המועד האחרון להרכבת הממשלה, נדע אם משה כחלון יהיה שר האוצר גם בקדנציה הבאה. נכון לסוף השבוע הנוכחי שום דבר לא סגור, ותמיד יכולה לצוץ הפתעה של הרגע האחרון. אם כחלון יחזור לאוצר, צפויה לו עבודה קשה שעלולה לגרום לו להתחרט על שנענה לתפקיד. מי שחיפש תזכורת למצב קיבל השבוע את דוח ה־OECD עם אזהרת מסע על האטה בצמיחת המשק, הצורך בקיצוץ בהוצאות והגדלת ההכנסות ממסים.
 
ליצרנים נמאס לחכות, והמחירים מתחילים לעלות. הארנונה ב־2020 תתייקר בגלל עליית השכר במגזר הציבורי, המים יעלו, הלחם בדרך לעלות וכך גם מוצרי החלב. ורק כחלון מעדיף להישאר אופטימי. השבוע הוא צייץ בטוויטר ידיעה מ"דה מרקר" ש"הכלכלה רותחת, והשקל הוא מהמטבעות החזקים בעולם". הפרשנות שלו: העבודה הקשה משתלמת, גאים בשקל שלנו. זו ססמה בעייתית, כי שקל חזק רע בעיקר לתעשייה. תשאלו את האמריקאים, את הסינים ואת נגיד בנק ישראל עצמו. 
 
הבעיה האמיתית כרגע היא החור בתקציב. פרופ' אמיר ירון מצפה שהממשלה תקבל החלטות קשות, כולל קיצוץ בתקציב וגם העלאת מסים. בינתיים גם השבוע הוא לא העלה את הריבית במשק. כחלון התחייב שהמסים לא יעלו, אבל התברר שזה מס שפתיים. הסימנים המוקדמים מראים שבניגוד להצהרותיו הוא מתכנן העלאה של מחצית האחוז במס הבריאות. "מס בריאות" זאת מכבסת מילים כי מדובר במס לכל דבר ועניין.
 

למרות הידידות עם ליצמן, סירב כחלון עד היום להיכנע לדרישת סגן שר הבריאות. את מס הבריאות, בדיוק כמו הביטוח הלאומי, מס הכנסה או מע"מ, הציבור (בדרך כלל החילוני) משלם מכיסו. הגדלת המס אמורה להגדיל מעשית את תקציב הבריאות ב־5 מיליארד שקל ולסייע בסגירת הגירעונות. אבל צריך לזכור שתקציב הבריאות גדל בממשלה האחרונה ביותר מ־10 מיליארד שקל וגם זה לא השביע את רעבונו של ליצמן. השבוע נפגשו כחלון וליצמן, והתקבל הרושם שהפעם כחלון יגשים את חלומו של סגן שר הבריאות ויעלה את המס.
 
ומה באמת אכפת לליצמן שמס הבריאות יעלה, אפילו בכמה אחוזים, אם הציבור החילוני משלם? מטיפולי שיניים חינם לילדים בגילים 8־16, שבהמשך הורחבו עד לגיל 18, הנהנות העיקריות הן המשפחות ברוכות הילדים ממגזר החרדים והמיעוטים. המממנים, גם את זה מיותר להגיד, הם משלמי המסים מהעשירונים העליונים של האוכלוסייה החילונית. 
 
אם מס הבריאות יאושר, ייפרץ הסכר, והמס הבא שיעמוד על הפרק הוא המע"מ. מדובר באחד המסים הקלים לגבייה. כל העלאה של 1% בו מהווה תוספת הכנסות של 4.5 מיליארד שקל בשנה. אבל זה מס עקיף ורגרסיבי, המוטל ללא הבחנה בין בעלי הון למעוטי יכולת.
 
אם שר האוצר המיועד מחפש באמת מקורות הכנסה נוספים, הפתרון הזמין ביותר הוא ביטול פטורים ממס, ואציע כאן שתי דוגמאות בלבד: המע"מ באילת, הגורע מהכנסות המדינה סכום הנאמד ב־600 מיליון שקל. מדובר בפטור לא שוויוני ומזיק, שהנזק ממנו גבוה בהרבה מהתועלת, ולכן יש לבטלו. גם את הפטור ממע"מ על פירות וירקות הגיע הזמן לבטל. תועלתו (מבחינת המחיר) אפסית, והוא רק עלול לעודד קומבינות מס. מחירי הפירות והירקות המשיכו בשנה האחרונה לעלות עם או בלי קשר לפטור. הביטול יגדיל את תקציב המדינה בכ־5 מיליארד שקל לשנה. העיתוי הטוב ביותר לביצוע המהלך הוא מיד בתחילת הקדנציה של הממשלה הבאה. לאחר מכן הכל פתוח, וכבר ייכנסו שיקולים פוליטיים אחרים.
 
מי יבקר אותנו?
עו"ד מיכל רוזנבוים, שמועמדותה לתפקיד מבקר המדינה נחשפה בטור זה לראשונה, הייתה בטוחה ממש עד לרגע האחרון שהתפקיד שלה. בתחילת השבוע היא נקראה ללשכתו של נתניהו למבחן קבלה. בניגוד למבקר הפורש יוסי שפירא, בפרזנטציה לא נכחה שרה נתניהו אלא רק אשר חיון, עוזרו של נתניהו. ראש הממשלה התרשם מאוד והודיע לה שמבחינתו המינוי מאושר. אבל בדקה ה־90, רגע לפני שהרשימה הוגשה למזכירות הכנסת, מישהו בבלפור התהפך והטיל וטו. על פי הערכותיו של אלדד יניב, היה זה יאיר נתניהו שהטיל וטו לאחר שיניב התרברב בטוויטר בחברותו עם רוזנבוים. אי אפשר להמעיט בערכה של הערכה זו.
 
רוזנבוים לא נופלת בכישוריה ממתניהו אנגלמן, שהועדף בסוף. היא אמורה הייתה להיות האישה הראשונה בתפקיד מאז מרים בן פורת. היא זכתה לתמיכה נרחבת בקואליציה, במיוחד במפלגות החרדיות. ראש הממשלה לקח סיכון, כי החרדים המאוכזבים, בראשות יעקב ליצמן, עוד עלולים להתנקם וברגע ההצבעה החשאית להחליט להימנע. אם אנגלמן הועדף כמועמד הקואליציה למרות קרבתו לנמסיס נפתלי בנט, זה מעיד על כך שמישהו אכן התערב בתהליך וברגע האחרון התפקיד נמנע מרוזנבוים.
 
המועמד המועדף הוא רואה חשבון וחף מהשכלה משפטית. כשמונה בתחילת 2018 למנכ"ל המועצה להשכלה גבוהה על ידי בנט, ציינה ועדת האיתור כי "מדובר באיש המתאים ביותר להוביל את מערכת ההשכלה הגבוהה באתגרים הרבים הניצבים בפניה, ואנחנו בטוחים שהוא יצעיד את המועצה לפסגות חדשות". כמבקר המדינה הבא הוא כבר לא יצעיד את המועצה להשכלה לשום מקום. 
 
אז מי אתה מבקר המדינה הפוטנציאלי הבא? הוא צמח במשרד פאהן־קנה וכבר בתקופת התמחותו מיהר לכבוש את הלבבות כאדם משכיל ונעים הליכות. אנגלמן התמקד במחלקת המלכ"רים וטיפל בארגונים כמו ג'וינט והאוניברסיטה העברית. בהמשך מונה כאחראי על המערכת הירושלמית של המשרד שטיפלה במלכ"רים גדולים. לו היה נשאר בפאהן־קנה, היה מקבל שותפות.
 
"לאנגלמן יש את השילוב שבין בחור חכם, נעים הליכות ומישהו שהוא גם דעתן ולא פראייר. מאוחר יותר פגשתי אותו כמנכ"ל הטכניון כשעבד על שיטת הדיווח החשבונאי של האוניברסיטאות בנושא הפנסיה. מי שהוביל את הדיונים מול לשכת רואי החשבון היו אנגלמן ונרי אזוגי, סמנכ"ל אוניברסיטת תל אביב", סיפר לי יזהר קנה, מנהל פאהן־קנה ולשעבר נשיא לשכת רואי החשבון. "הוא יהיה מבקר טוב. הוא ממוקד מטרה ושואף להשיג את התוצאות. יתרונו בכך שהוא מגיע לתפקיד עם ידע חשבונאי רחב על הביקורת במגזר הציבורי. אני בטוח שיצליח כי יש לו כל הכלים לכך". אסור לשכוח שגם לאופוזיציה יש מועמד, גיורא רום, איש עסקים ובעבר מנהל רשות התעופה האזרחית. רום הוא טייס מצטיין שהתמחה בעברו הצבאי בהפלת מטוסים, אבל האם הדבר מכשיר אותו לתפקיד המבקר?
 
אז ככה: לא רק שאנגלמן ורום אינם שופטים בדימוס, הם גם חסרי השכלה משפטית פורמלית. אני לא מאלה שחושבים שתפקיד המבקר חייב להיות מדאורייתא שופט. נכון שישנה "מסורת" מינוי שופט, אבל אין סיבה שלא לבחון מועמדים אחרים. ראינו שופטים שנויים במחלוקת כמו עודד ("תרבוש רב קומות") אל־יגון או רונית ("תיראי מופתעת") פוזננסקי־כץ, שאינם בדיוק שיא שיקול הדעת. מאידך ראינו שופט כמו המבקר היוצא שפירא, שניפץ את ההערכות המוקדמות ועשה עבודה מעולה. אם אביגדור ליברמן, אפסנאי לשעבר בצה"ל, תפקד לא רע כשר ביטחון, אין שום סיבה שבעולם שמבקר המדינה יהיה בהכרח שופט. 
 
אבל עם כל הכבוד לרום מעמדו הצבאי, היעדר ניסיונו של רום בביקורת ציבורית מציב אותו בעמדת נחיתות. לאופוזיציה היה סיכוי סביר לו הייתה ממליצה על המשפטנית פרופ' יפעת ביטון (ולא יפעת שאשא־ביטון, כפי שפרסמתי השבוע בטעות). בתמונת המצב הנוכחית מועמדות אנגלמן היא הראויה ביותר. מי שיחליטו יהיו חברי הכנסת בהצבעה חשאית ב־3 ביוני. אם המועמד לא ייבחר ברוב של 61 ח"כים, תיערך זמן קצר לאחר מכן הצבעה חוזרת ואז גם יספיק רוב רגיל. כל תוצאה אפשרית.
עניין עם פועלי בניין
לפני חצי שנה, ב־1 בנובמבר 2018, איים יו"ר ההסתדרות לשעבר אבי ניסנקורן בשביתה כללית בעקבות מחדלי תאונות העבודה באתרי הבנייה. "אם לא יימצא פתרון בנושא בטיחות העבודה, השביתה תצא לדרך. על חיי אדם לא מתפשרים", הכריז. אלא שכבר במועד ההכרזה היה ברור שזאת הכרזת סרק, וכמו בכל האיומים האחרים גם הפעם לא תהיה שביתה. שלא במפתיע, שעות ספורות לפני המועד ההשבתה היא בוטלה. אגב, שום שביתה לא תפתור מעשית את הבעיות.
 
השביתה לא התקיימה, משום שהאוצר סיפק מספר התחייבויות ובראשן קידום "רפורמת הפיגומים". זה כלל החלפת פיגומים באתרי בנייה גבוהים ואימוץ תקן הפיגומים האירופי, שיצמצם את הסיכון לנפילת עובדים. אבל בפועל זה עדיין לא קרה, וגם ההבטחות האחרות שניתנו בקושי זזות. אישור תקן הפיגומים החדש תקוע במכון התקנים, והפיגומים הקיימים נותרו פגומים.
 
בעיית תאונות העבודה התעוררה השבוע שוב בעקבות מותם הטרגי של ארבעה פועלים שנפגעו ממנוף שקרס ביבנה. זה לא עוד "טפטוף" תקופתי, אלא מכת מוות שוברת שוויון. וחוץ מזה, לא נעים להגיד - אבל אם מדובר היה בעובדי מיעוטים או בעובדים זרים ולא בישראלים, מפלס הזעזוע היה פוחת בהתאם. התאונה עוררה, בהובלת ההסתדרות, את השיח הציבורי על תנאי הבטיחות באתרי הבנייה.
 
יו"ר הארגון החדש ארנון בר־דוד זימן השבוע דיון חירום עם הקבלנים. "התאונות אינן גזירה משמיים", אמר בר־דוד, וחזר במדויק על דברי קודמו ניסנקורן. בסוף הישיבה המתוחה הוכרז כי השנה הקרובה תהיה "שנה הבטיחות". אתמול הושבתו אתרי הבנייה לחצי יום לצורך קיום אסיפות הסברה.
 
אין ויכוח על כך שבטיחות העבודה הינה בעלת חשיבות עליונה, כי בישראל אין מחיר לחיי אדם. אבל חייבים לומר ביושר שקיים גם שיקול כלכלי ציני בשאלת העלות־תועלת. רמזורים להסדרת התנועה בצמתים מוקמים גם בהתחשב בסטטיסטיקת ההרוגים. בענף הבנייה קיימת סתירה מובנית בין ההשקעה בבטיחות לבין הצורך בהשגת יעדי מדיניות אחרים, כמו האצת התחלות הבנייה והורדת יוקר המחיה בדיור. האוצר לא יתלהב לאכוף צעדי בטיחות שייקרו את עלות הבנייה, יאטו את קצב הבנייה ויצמצמו את החשק לבנות.
 
לכן השבתת המשק ליום או אפילו לחודש לא תפתור את הבעיה. גם הכעס על הקבלנים הפועלים בהתאם לכללי המשחק הקיימים אינו מוצדק. חייבים לחשוב מחוץ לפיגום. קודם כל, מלחמה בתאונות העבודה מחייבת אימוץ מוקפד של הוראות הבטיחות הקיימות ממילא ועל אכיפתן. ביותר מדי אתרים העובדים מסתובבים בלי קסדות, כאילו הם בסיור במוזיאון. אחרים אינם רתומים לחגורות בטיחות במקומות גבוהים ומסתכנים בנפילה חופשית. כדי לייעל את האכיפה חייבים לגייס יותר פקחים.
 
מספר פקחי הבנייה עומד למרבה התמיהה בסתירה מוחלטת לשפע משגיחי הכשרות. עד לאחרונה הועסקו 17 פקחי בנייה, אבל בעקבות איומי השביתה אושרו 60 תקנים נוספים. בפועל אוישו עד היום 16 בלבד. מצד שני, האינפלציה במספר משגיחי הכשרות (לא כולל בני משפחותיהם) ממשיכה ברוך השם לעלות. לפי דוח מבקר המדינה מ־2016, מספרם עומד על 3,850. לא יזיק אם אחריות הנהלות חברות הבנייה תורחב גם לקבלני המשנה העוסקים בחפירות, דיפון ובניית השלד.
 
קו ישר עובר בין איכות קבלני המשנה לשמירה על חיי אדם. צמצום שכיחות התאונות גם מחייב התייעלות, שיפור פריון ומעבר לבנייה מתועשת מודרנית שתחסוך בכוח אדם. ובסוף הדרך, כמו בכל דבר, מלאכת ההסברה חיונית. קמפיין איסור הקטיפה של פרחי בר עבד מעולה. אז למה לא להפעיל קמפיין כזה כשמדובר בחיי בני אדם? ההחלטה להדמים אתמול את אתרי הבנייה לשם קיום אסיפות הסברה היא במקומה. אבל גם הממשלה, באמצעות לשכת הפרסום הממשלתית, חייבת להירתם ולצאת בהסברה מקיפה. את ההסברה יש להנגיש לעובדי ענף הבנייה לא רק בעברית אלא גם בערבית, רוסית, אמהרית וטורקית. בעת הצורך, אפילו גם בסינית.
אל תאיימו עם היציבות
מכון אהרון במרכז הבינתחומי הרצליה קיים בשבוע שעבר דיון מסקרן על היציבות הפיננסית במשק. באירוע יוצא הדופן השתתפו בכירי המערכת הפיננסית ובראשם הנגיד פרופ' אמיר ירון. בגלל העיתוי (סוף השבוע) לא ניתנה לאירוע חשיפה נאותה למרות האקטואליות הרבה. זה חבל, כי יציבות המערכת הפיננסית בכלל והבנקאית בפרט תשחק תפקיד מרכזי בכנסת החדשה, כשברקע מסתובבות המלצות ועדת כבל בנושא האשראי לטייקונים. חברי כנסת משועממים מחפשים נושאי עיסוק, והמערכת הבנקאית הייתה ותהיה כר נוח לאספקת כותרות.
 
בנק ישראל מדגיש כל פעם מחדש את חשיבות יציבות המערכת לצרכן, וזה יקרה גם בדוח הפיקוח על הבנקים שיפורסם ביום שני הבא. פוליטיקאים, ובהם שר הכלכלה והתעשייה אלי כהן, מאתגרים ובצדק את בנק ישראל, שלטענתם דואג ליציבות הבנקים ולא ליציבותו הפיננסית של הצרכן. בפועל קיים קונצנזוס שהבנקאות הישראלית יציבה ואין סכנה להתמוטטות שום בנק. די להעיף מבט על הדוחות הרווחיים של הרבעון הראשון שפורסמו (דיסקונט ומזרחי טפחות) ושיפורסמו בשבוע הבא.
 
גם במהלך הדיון במכון אהרון חזר והדגיש הנגיד ירון כי במבחני עמידות בתנאי לחץ של מגה־משבר כלכלי שנעשו לבנקים הוכח שהם יציבים. אף אחד מהם לא יתמוטט. גם הסיכון בתיק המשכנתאות לדיור נמוך ביחס לתיק האשראי הכולל. "התרחיש הקיצוני ישפיע משמעותית על המערכת הבנקאית, אך לא צפוי לסכן את יציבותה וחוסנה, למרות שבמהלכו יירשמו בחלק מהבנקים הפסדים", צוטט הנגיד.
 
המשתתפים בדיון חזרו והדגישו שאם קיים סיכון פיננסי כלשהו, הוא יגיע דווקא מהמערכת החוץ־בנקאית. לתובנה דומה בעניין היעדר פיקוח נאות על הגופים המוסדיים החוץ־בנקאיים הגיעה גם ועדת חקירת האשראי לטייקונים של ח"כ כבל. זאת ההזדמנות להביא מספר ציטוטים ממשתתפי הדיון, שבנושאים רגישים כל כך של יציבות פיננסית מעדיפים בדרך כלל לשתוק.
 
דני צידון, לשעבר המשנה למנכ"ל בנק לאומי: "אם כל מיזמי ה־P2P (נותני האשראי החוץ־בנקאי) פושטים מחר את הרגל, זה בעל משמעות מעשית פחותה מהנזקים של יום גרוע בבורסה האמריקאית. לוועדה ליציבות פיננסית חסרים כלים להתמודד עם מצבי משבר".
 
דוד ברודט, יו"ר בנק לאומי: "אנחנו עדיין לא בטוחים ביכולות ניהול הסיכונים של גופים חוץ־בנקאיים. רמת הרגולציה בין גופי האשראי אינה שווה, מה שעלול להביא לתוצאות לא טובות. גופים חוץ־בנקאיים נותנים אשראי ללקוחות שהבנקים סירבו לתת כי זה מסוכן מדי". חדוה בר, המפקחת על הבנקים: "יש שינוי מאוד גדול בשוק ויותר שחקנים חוץ־בנקאיים שנותנים אשראי. יש כבר 15 גופים חוץ־בנקאיים שנרשמו למאגר המידע. הוועדה ליציבות פיננסית תיתן ראייה הוליסטית וסיוע בניהול הסיכונים".
 
כלומר, הדוברים בכנס בטוחים שהבנקים יציבים לפחות כמו תדירות סיבוב כדור הארץ. אם בכלל קיימת בעיה, היא מונחת לפתחם של הגופים החוץ־בנקאיים. אגב, תמונת מצב זו נותרה ללא שינוי מאז משבר המניות הגדול בבנקים בשנת 1983, שהביא לקריסת המערכת. אז אם המערכת יציבה, לגיטימי לשאול: האם בנק ישראל לא הלך רחוק מדי עם מזבח היציבות ומדיניות ניהול הסיכונים הסופר־שמרנית כלפי הבנקים? האם לא הגיע הזמן לעדכנה ולהתאימה לזמנים? האם תלי התלים של מעקות הבטיחות שבהם מוקפים הבנקים אינם מוגזמים בהתחשב ברמת המינוף, הנמוכה יחסית לעולם? הרי ברור כי השמרנות, הנגזרת מיעד השגת יעד היציבות בכל מחיר, מנטרלת ומונעת את תמריץ לקיחת הסיכונים ובסוף הדרך פוגעת בצמיחה. 
 
כך למשל המגבלה שהטיל הנגיד לשעבר סטנלי פישר על הבנקים בנוגע למתן משכנתאות בריבית משתנה, וגבתה מחיר קשה. בחסות הדאגה ל"שלום" הלווים והבנקים, נמנעה מאיתנו זכות הבחירה החופשית במסלול ההלוואה הנוח, והיכולת להרוויח מהירידה בריבית הפריים (הריבית המשתנה) בעשור האחרון.
 
הגיע הזמן להרפות, לשחרר מעט את השלייקס ולזרום עם מיזמים בנקאיים. הדבר יועיל לשיפור רווחיותם ולהגדלת אטרקטיביות המערכת בעיני משקיעים זרים (ואת זה הנגיד מבין היטיב). אבל גם בלי הזרים, מי שירוויח מהגמשת מגבלות ההון יהיה הציבור, שמחזיק דרך הגופים המוסדיים וקרנות הפנסיה בכ־75% ממניות הבנקים.