הטרגדיה של הערבים החיים עמנו מצויה בהנהגתם: כבר 120 שנה היא דבקה בדרכה, דרך השלילה. היום חברי הכנסת לא פועלים בהתאם לאינטרסים של בני המגזר. צעירים וצעירות רוצים להשתלב בחיים כאן - ולא מבינים את פשר העוינות כלפיהם מצד היהודים


במאמרו של עודה בשאראת, "סופר הגופות גיבור על הערבים", שפורסם ב"הארץ" (11.03.2019), בעל המאמר ממשיך בטענת הקוזק הנגזל ומציין בלי בושה כי למען ההיסטוריה, ראוי להזכיר את פשעיו של דוד בן גוריון, ש"המיט את האסון הכבד ביותר על הערבים". אם כבר כותבים למען ההיסטוריה, אז בניגוד להיסטוריוגרפיה הערבית האסלאמית שנעסוק בה בהמשך, הבה נדייק. ראשית, כפי שיוכח בהמשך, כל מה שקרה לפלסטינים ב־1948 הם הרוויחו בדין. שנית, זה נכון שבן גוריון היכה ב־1948 את צבאות ערב שוק על ירך; צבאות אלה פלשו לארץ ישראל על פי הוראת הליגה הערבית, שנסמכה על בקשה פלסטינית, כדי לחסל את היישוב היהודי. 
 
בהזדמנות חגיגית זו הגיע הזמן שערביי ישראל ילמדו: מי שהמיט את האסון עליהם היו מנהיגיהם, ובראשם חאג' אמין אל־חוסייני. הדור של 1948 השתמש במונח "נכסה" (نكسة) לתיאור מצבו הפוליטי אחרי המלחמה. הפועל נ'כ'ס' בשפה הערבית משמעותו היפוך. והמונח "נכסה" הנסמך על אותו השורש משמעותו הידרדרות – הם יזמו את המלחמה, ומצבם הידרדר במקום להשתפר. במשמע, רצינו להשמיד את היהודים והבאנו על עצמנו כליה. 

המופתי חאג' אמין אל-חוסייני סוקר מסדר בגרמניה. קרדיט: הארכיון הפדרלי של גרמניה

 
מאידך גיסא, הפועל נ'כ'ב' (نكب) משמעותו המיט אסון. והרי לא יעלה על הדעת שהעסקנים הערבים של 1948 ביקשו להמיט על עצמם אסון. לכן, מתוך ידיעה שהם הביאו את ה"נכסה" על עצמם, הם קוננו על טיפשותם־אשמתם ועל אמונתם במדינות ערב שיגשימו להם את חלומם. הם בכו על אובדן חלומם, והביטוי הערבי שנפוץ בימים ההם היה "איבדנו את פלסטין" (راحت فلسطين). אבל מה שמצער יותר מכל הוא שהפלסטינים לא למדו את הלקח. הם אף פעם לא שאלו את עצמם איפה טעו – גם לא הדור המשכיל של ימינו.
 
***
אם כבר באמת עסקינן, אז כדאי לדייק. בן גוריון ניסה לבוא בדברים עם אנשי ציבור ערבים ברמה הגבוהה: עם עוני עבד אל־האדי, ראש מפלגת האסקלאל הפלסטינית; עם מוסא עלמי, חבר הוועד הערבי העליון; עם ג'ורג' חביב אנטוניוס, ערבי נוצרי שייצג את הבעיה הפלסטינית בזירה הבינלאומית. בן גוריון ניסה להציע להם שכנות טובה, אבל העסקנים הערבים דאז, כמו אלה של היום, לא רצו אפילו לשמוע. בוועידת השולחן העגול בלונדון 1939, העסקונה הפלסטינית סירבה אפילו לשהות בחדר אחד עם ההנהגה היהודית.
 
הפלסטינים הקיצונים מתעלמים לחלוטין מכל מה שקדם ל־1948. מהפרעות שעשו הפלסטינים ביהודים: בשנת 1921 רצחו יהודים שבאו להתיישב בגליל; בשנת 1929 הרגו ושחטו יהודים בחברון, עד שהעיר התרוקנה מיהודים; כנ"ל הם עשו בעזה באותה תקופה; ומאורעות 1936־1939 – תפארת ההתנכלות הפלסטינית ביהודים, שנקראה בשם המפוצץ "המרד הגדול". במשך שלוש שנים השתוללו ערביי ארץ ישראל, היכו ורצחו כל יהודי שנקלע בדרכם. זה נמחק מההיסטוריה שלהם. מה הפלא? היה להם מורה מוכשר בדמות חאג' אמין אל־חוסייני. שכן האמת וההיסטוריה אצל הערבים אף פעם לא הלכו יחד.
 
למן האסלאם הקדום, ההיסטוריוגרפיה הערבית לא נסמכה על כתובים. היא עברה מדור לדור אך ורק בעל פה, לפי שיטת החדית'. מטרת השיטה הזאת של שלשלת העברת מסרים היסטוריים בעל פה היא ליפות את האירועים בהתאם לצרכים הפוליטיים של המספר. אבו מוחמד בן קותייבה אל־דינורי, סופר, היסטוריון ומומחה למשפט אסלאמי, שחי במאה התשיעית, היטיב לתאר זאת במילים שלו. בספרו "מיטב החדשות" (عيون الأخبار) הוא כותב: "אנחנו הערבים, מקדימים ומאחרים, מוסיפים ומפחיתים, בכך אין בכוונתנו לשקר" (إن قوم عرب فنقدم ونؤخر ونزيد وننقص ولا نريد بذلك كذبا). משפט מאוד יפה המתאר אי אמירת אמת. דבריו של עודה בשאראת נסמכים על השיטה הזאת.
 
מעניין כיצד היו מגיבים אלה המאשימים את ישראל אילו קראו מאמר של אזרח גרמני שהיה מאשים היום את וינסטון צ'רצ'יל בהרס של גרמניה בשנת 1945? שהרי מי שיזם את המלחמה העולמית היה היטלר; וחאג' אמין אל־חוסייני הפלסטיני, ידידו המושבע של אדולף היטלר יימח שמו, לא רק שיזם את מלחמת 1948 אלא גם הזמין את כל מדינות ערב במסגרת הליגה הערבית לקחת חלק בהשמדת המדינה היהודית שטרם קמה. כמו היטלר, אל־חוסייני נכשל והמיט אסון על הפלסטינים. אז את הצדק ההיסטורי יש לדרוש ממנו ומן ההנהגה הפלסטינית שסייעה לו. 
 
לאחר המלחמה, מייסד הממלכה הירדנית, המלך עבדאללה, הציע לפלסטינים "בגדי מלכות" – להיות אזרחים שווים במדינתו ולקחת חלק בניהול ענייני המדינה. בקונגרס יריחו 1949 קם מנהיג פלסטיני אותנטי בעל שיעור קומה, השיח' מוחמד עלי אל־ג'עברי, והציע לעמו להסיק את המסקנה המתבקשת מתוצאות המלחמה ולשנות כיוון פוליטי. לאור העובדה שהערבים התגלו באפסותם, השיח' ג'עברי הציע לעמו לקבל את הצעת המלך עבדאללה. אבל הפלסטינים העדיפו את ה"תרבוש" הפלסטיני המצרי. וכל כך למה? כי המצרים הבטיחו להם להמשיך את מאבקם, ואף הקימו להם "מדינה" ברצועת עזה, שנקראה "ממשלת כל פלסטין" (حكومة عموم فلسطين). משתמע מכך שמצרים אינה מתכוונת לוותר על המדינה הפלסטינית. 
 
***
הטרגדיה של ערביי ישראל היא שהם ממשיכים גם היום באותה הדרך. הם הקימו לעצמם ממשלת בובות שקוראים לה ועדת המעקב, יענו יש להם ממשלה שלהם. הם עדיין לא השכילו לנהוג לפי המשל הערבי השואל: "האם הם רוצים לאכול ענבים או לרצוח את השומר?". המנהיגות שלהם לא החליטה עדיין אם לוותר על התרבוש הפוליטי או להשתלב במדינה שהם חיים בה. לחלופין, אני יכול לצטט פקיד מצרי בכיר שאמר לי בשיחה על הפלסטינים: "זהו עם חסר מנהיגות, כמו הרווק שרוצה להתחתן אבל אינו מסוגל לקיים בית" (هذا شعب عديم زعامة, زي العازب اللى عائز يتجوز لكن مش قادر يفتح بيت). הם אומנם משכילים, אבל אינם מבינים שאת התרבוש הפוליטי הם צריכים לחפש במקום אחר ולא בישראל. 

ערביי ישראל. קרדיט: אבשלום ששוני

 
חברי כנסת ערבים מייצגים היום בכנסת את האוכלוסייה הערבית שחיה בישראל. אלא שהם לא פועלים בהתאם לאינטרסים של שולחיהם. יעידו על כך תוצאות הבחירות האחרונות. האזרח הפשוט רוצה להשתלב בחיי הארץ, רוצה בשוויון הזדמנויות. צעירות וצעירים ערבים המסתובבים בארץ אינם מבינים את פשר העוינות כלפיהם מצד היהודים. נציגיהם בכנסת פועלים למען ערביי ישראל כגוף נפרד מן המדינה.

ברגע שהם דורשים לקיים יום אבל (יום הנכבה שסביהם הביאו אותו על עצמם) ביום העצמאות, יש בזה נזק כפול. ראשית, הם מתבזים, משום שהעברת האחריות על מעשיהם הנלוזים לישראל מציגה אותם באור מפגר. ושנית, הם דורשים לעצמם מעמד נפרד (מיעוט לאומי). הבנים של האבל והבנים של השמח אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.
 
חבר כנסת ערבי אחד במפלגה יהודית הביא לערביי ישראל יותר הישגים מכל המפלגות הערביות גם יחד. גאלב מג'אדלה ממפלגת העבודה שנבחר להיות שר בממשלה. כאן המקום להזכיר כי ברפובליקה הרביעית של צרפת, שקדמה לגנרל דה גול, המפלגה הקומוניסטית הצרפתית הייתה המפלגה הגדולה ביותר (40%) בפרלמנט הצרפתי. אבל היא לא הביאה שום תועלת לבוחריה, כי כל המפלגות האחרות בפרלמנט עשו יד אחת נגדה – יען כי היא הפחידה את הרוב. וזה מה שקורה בישראל.
 
עד כה ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל תמיד בחרה לפעול בדרך השלילה מול הממסד היהודי להשגת השוויון. מדוע שלא תנסו את דרך החיוב – את דרכו הדרוזית של השיח' אמין טריף. מיד בתום המלחמה ב־1949, הוא אמר לצאן מרעיתו: אם ברצוננו לחיות במדינה הזאת בשוויון – אז בשוויון מלא מתוך גאווה, ולא כמתת חסד. 

בחיים יש כלל של "תן וקח" (الحياة أخذ وعطاء). במקום לדרוש שוויון בכוח החוק, תדרשו שוויון מכוח אהבת המדינה והרצון להשתלב בה באמת. תראו ליהודים את היופי שבתרבות הערבית. הפתגם "טוב שכן קרוב מאח רחוק" הוא לא רק אמירה ספרותית יפה: בחברה הערבית הוא דרך חיים. כנ"ל גם בעניין השפה. אחותה של השפה העברית, הערבית, היא שפה מאוד יפה ועשירה.
 
לפני כמה שנים הייתה לי שיחה עם חבר ערבי. לפתע פלט הרדיו הצהרה מחוכמת, בלשון סגי נהור, מפיו של חבר כנסת ערבי. ואז אמר לי חברי בערבית: "תסתכל עלינו, אנחנו גרים בווילות הכי יפות, נוהגים במרצדסים הכי חדישים וסיימנו אוניברסיטאות, אבל מבחינה מנטלית נשארנו לשבת על המרדעת של החמור (ساكنين باحلى الفيلات وبنركب احدث المرسديسات وتخرجنا من الجامعات ولكن من الناحية العقلية ظلينا قاعدين على بردعة الحمار). חברים, לאורך כל הדרך, כבר 120 שנה, אתם עונים בשלילה על כל הצעה. הגיע הזמן להחליף דיסקט.