אני אמנם אדם רגיש וסנטימנטלי אבל לא זכור לי שהזלתי דמעה בגלל סרט או שיר די הרבה זמן אם בכלל. יש לי מחסום הגנה שככל הנראה מונע מהתקריות הללו להתרחש. יכול להיות שאני מגזימה ושזה קרה פעם או פעמיים בחיים, אבל גם אם כן אני באמת לא זוכרת. אם כבר אז אולי רק ב- something של הביטלס אני יכולה למצוא את עצמי עוצרת נשימה ובולעת רוק.
מאידך, כנראה שמשהו עם השנים הולך ונסדק במערכת ההגנה הרגשית שלנו, אחרת אני לא יכולה להסביר את מה שקרה לי כשמיקי גבריאלוב שעמד על הבמה יחד עם רוקפור במופע ״בחזרה לשבלול״. הקהל קם על רגליו ומחא כפיים – צועק לו מלמטה ומבקש שיר נוסף - ומיקי שלא התכונן פשוט לקח את הגיטרה ושר את ״עוף גוזל״ אנפלאגד.
זו לא היתה לחלוחית כמו דמעות שזלגו בלי שליטה. השיר האחרון שציפיתי שזה יקרה בו. למזלי החברה שהגיעה איתי בדיוק קמה לשירותים ואז נמנעה פדיחה רבתי. אני שונאת כשזה קורה לי. תמיד צריך להסביר רגעים כאלה ולא כולם יודעים להכיל. אני מניחה שגם אם היא היתה שואלת, לא היה לי הסבר או סיבה. ואולי במחשבה שניה, דווקא כן.
מי שמכיר אותי יודע ששירי פרידה כמו ״עוף גוזל״ שהיה נפוץ בקרב בני גילי המסיימים יסודי, מזכירים לי את טקסי סיום בית ספר, מקום איום ונורא מבחינתי והם מוקצים מחמת מיאוס. לא כי הם לא שירים נפלאים אלא כי פשוט אני לא מסוגלת לשמוע אותם בלי להכניס את הציניות במעמד לסיטואציה.
ובכל זאת, משהו קרה לי באותו ערב, אחרי כמעט שעה וקצת שחיברה אצלי בנפש שני חלקים שהיו מופרדים ומודחקים. את השירים האהובים עליי בעולם, עם מה שמבחינתי מסמל יותר מכל את הילדות והתקליטים של ההורים ושבת בבוקר במשפחה מוגנת, עם שנות התשעים - תקופת נעוריי על כל היופי שבהם והרע שבהם, במיוחד הרע.
ירמי, וג׳נגו שהתארחו במופע של רוקפור, זרקו אותי ברגע לכל הופעות החוץ החינמיות שהיינו בורחים אליהן במקום ללמוד לבגרויות, וגם אחר כך כשכולם התגייסו ונשארנו רק אנחנו אבודים שמחפשים את עצמם, מצאנו נחמה בפארקים ובמוסיקה הזאת.
אולי זה גם בגלל כל מה שקורה עכשיו, השנאה, העובדה שאי אפשר כבר לדבר או לחשוב עצמונית דברים שהם לא במיינסטרים ולא לחטוף על זה בראש. כשהגעתי למופע ששב לבמה כטריגר לחגיגות יום הולדתו ה-80 של אריק אינשטיין, זה צבט עוד יותר. אני יודעת שזו כבר קלישאה להשתמש בו כסמל לנורמליות, כי תכלס במבחן המציאות זה לא שהוא באמת היה עמוד התווך שלנו בשנים האחרונות, כמו מה שהוא מסמל. וסביר מאד להניח שלו היה חי הוא היה ממש שונא את זה. אני מניחה שלפעמים אנחנו חייבים להיאחז באיזה שהוא סמל כדי לנתב אליו רגשות אבודים, וזה בדיוק מה שקרה עם איינשטיין.
כך או כך אני שמחה לבשר שמעתה והלאה קללת ״עוף גוזל״ שלי הלכה מהעולם ואני מאושרת שהרווחתי שיר נוסף של מיקי ושל אריק במתנה.
***
אמנם יש לי בעיה עקרונית עם גרסאות כיסוי של שירים ובמיוחד כשמדובר באלבומי מופת או אמנים שאין עוד מלבדם, אלא שמידי פעם מבליחים חידושים שלא רק ומעצימים את המקור העוצמתי ממילא, אלא גם עושים בעיני - וגם אם המונח קצת מוגזם- עבודת קודש, בכל הקשור לשימור ערך תרבותי שייתכן והיה נעלם עם השנים.
זה קרה לי עם across the universe של הביטלס. לא אשכח שישבנו אחותי ואני מכווצות בכיסא בקולנוע גת בתל אביב - מתפללות שזה יעבור בשלום. זה לא רק עבר אלא שהאלבום שיצא בעקבות הסרט, הפך מבחינתנו לאלבום ראוי להאזנה חוזרת וכמאסטר פיס קטן בפני עצמו, ללא קשר למקדש האלילים הקטן שבנינו בחיינו לרביעייה מליברפול.
כשרוקפור הוציאו את ״בחזרה לשבלול״ הייתי בסך הכל בת 19. רוקפור תמיד הזכירו לי את הסאונד של וודסטוק מהתקליטים של ההורים וכבר מהאלבום הראשון היה לי קל להתחבר אליהם. היה בהם משהו אותנטי ואם נוסיף את העובדה שהם מגיעים מחולון - עיר ילדותי המושמצת שלא היתה מה שהיא היום ושבאותה תקופה הגאווה היחידה שהיתה לנו היא מבול הלהקות והמוזיקאים שיצאו מהעיר פחות או יותר באותו הזמן: הקספרים, זאב נחמה, נוער שוליים ורוקפור – נקבל מתכון בטוח להתמכרות.
כנערה עם קילומטרז׳ של עשרות אם לא מאות הופעות ברזומה, זה תמיד מרגש אותי לראות קהל של אנשים בני גילי פחות או יותר, עכשיו, עשרים וכמה שנים אחרי, מתרגשים כאילו לא חלפה חתיכת תקופה, כאילו לא עברו על כולנו חיים שלמים מאז. היה מרגש לראות את הקהל עומד ומריע לגבריאלוב וחיים רומנו, אבני דרך במוסיקה הישראלית. הקהל כמעט השתחווה לשניים כולל הלהקה המארחת. ואני מודה שזה קצת הרגיע אותי, ההבנה שעדיין יש עוד תקווה והכל בסדר, ולא רק שאנחנו זוכרים ומוקירים ומעריכים, אלא ששום דבר לא ילך לנו לאיבוד אם לא ניתן לו באמת ללכת. עכשיו, הכדור אצלנו.