עשר שנים חלפו מיום מותו של אפרים קציר, נשיאה הרביעי של מדינת ישראל, ששימש בתפקיד במשך קדנציה אחת, סירב לקדנציה נוספת והתרחק לאטו מאור הזרקורים. קציר ייזכר אולי כנשיא מעט אפרורי, ואילו אחיו, אהרן, שנרצח בפיגוע בשדה התעופה בלוד, בדיוק 37 שנים לפניו, הוא מזמן כמעט אלמוני, בטח עבור הצעירים שבינינו.

אבל לא סתם עמד בסוף חודש מאי 2009 נשיא המדינה, שמעון פרס, מול קברו הפתוח של אפרים וספד לו בחום: “שני האחים היו תופעה מיוחדת בנופה של מדינת ישראל, היו קשורים ומזוהים עם כל שלב בייסודה, חלק מחבורת המייסדים. יש להם מניות כאן".

מצד אחד מדובר בסיפור הרואי בהיסטוריה של ארצנו בת ה־71, מצד שני טרגדיה אנושית, קורעת לב. שני אחים, שסומנו מצעירות לגדולה, היו מענקי המדענים, אבל החיים לא סיפקו לשני הפרופסורים המעוטרים מסלול השמור בדרך כלל לאח"מים.

כדי לשרטט את דרכם הדרמטית, שוחחתי עם ילדיהם של השניים, כולם כבר לא צעירים, כולם בכירים באקדמיה. פרופ' מאיר קצ'לסקי, בנו של אפרים, ופרופ' אברהם, פרופ' גדי וד"ר יעל קציר, ילדיו של אהרן.

נעזרתי גם לא מעט בדברים שנשא אפרים ב־1973, באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, בכנס שנערך לזכר אחיו. שם הוא גולל במשך דקות ארוכות חלק מסיפור חיים מרתק.

“אין זה קל לדבר על אודות אהרן", פתח אז אפרים את דבריו בכנס. “דומני שפרידתנו ב־30 במאי 1972, עת ראיתיו לאחרונה, הייתה אחד הרגעים העצובים בחיי. איש לא הכירו הכרה כה ממושכת ויסודית כמוני".

גדי, יעל ואברהם, ילדיו של אהרן קציר. צילום: אריאל בשורגדי, יעל ואברהם, ילדיו של אהרן קציר. צילום: אריאל בשור

אהרן נולד בספטמבר 1913 בלודז' שבפולין. אפרים, הצעיר יותר, יצא לאוויר העולם במאי 1916. המשפחה עלתה לארץ בתחילת שנות ה־20, התיישבה בירושלים וההורים צילה ויהודה ניהלו כאן חנות בגדים.

“אמי הייתה נמרצת, יעילה, עיניה פקוחות", אפרים סיפר לבאי הכנס באוניברסיטת ברקלי. “אבי היה תלמיד חכם. בחנות הוא נהג ללמוד ולעיין שעה שאמי עסקה במכירות. הקונים היו בעיניו טרדה שצריך להיפטר ממנה ככל המוקדם, כדי לאפשר את המשך הלימוד".

היה זה האב שעודד את ילדיו ללמוד, ושניהם היו תלמידים מבריקים מיום כניסתם לכיתה. “ברגע ששאלת שאלה בכל תחום יכולת לראות כמה הוא יודע", מספר גדי, בנו של אהרן, על אביו. “אנתרופולוגיה, זואולוגיה, פיזיקה, כימיה ומתמטיקה. הוא ידע והבין ודבר אחד לא סבל וזו בורות, זה היה מבחינתו טריפה".

יעל, אחותו של גדי, הוסיפה: “הוא היה מין טיפוס של איש רנסנס מסוף המאה ה־19. התעניין למשל בפסיכולוגיה וקרא את כל כתבי פרויד, וכשהיה צעיר סוציאליסט, ממש אידיאליסט, קרא את כתבי קרל מארקס שהוא ואפרים תרגמו לעברית".

אפרים העריץ את אחיו הגדול, לא פעם אמר שהלך אחריו עקב בצד אגודל. כשאחיו נרשם ב־1931 ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, הוא הגיע לשם אחרי שנתיים. “על אף היופי שמצאנו בטבע ובאורגניזמים חיים, הגענו למסקנה כי עלינו להתרכז בידע בסיסי יותר וכך נסחפנו אט־אט לעבר המדעים המדויקים", אפרים תיאר את דרכם. “אהרן החל לעסוק בכימיה אורגנית ובכימיה פולימרית, ובתחומים אלה עשיתי אף אני את עבודת המחקר לתואר דוקטור כשאהרן משמש לי כמורה ראשי".

אלה היו ימים של טרום הקמת המדינה, עיצומו של המאבק בשלטון הבריטי. שני האחים הפכו במהרה לזרועו המדעית של ארגון ההגנה, ועשו זאת מתחת לאפם של ראשי האוניברסיטה העברית בירושלים, בוודאי מאחורי גבו של נשיאה הראשון יהודה לייב מאגנס, שהיה חבר בתנועת “ברית שלום", שדגלה במדינה דו־לאומית.

“האוניברסיטה העברית נשלטה על ידי קבוצת פרופסורים פציפיסטים", מספרת יעל, בתו של אהרן. “כאלה שהתנגדו להגנה ולמלחמות נגד הערבים ולפתע באו שני הקצ'לסקים האלה, אנשי ההגנה, וכל ההכנות של חומרים כימיים, לטובת כלי נשק, נעשו בסתר. הבנתי מאפרים שהם גנבו לא מעט ועבדו בסתר מתחת לשולחנות המעבדה".

מאיר קצ'לסקי, בנו של אפרים, זוכר מקרה שאביו כתב עליו בספרו האוטוביוגרפי “סיפור חיים": “כשהם היו בהגנה, הם שלחו את יצחק נבון לפוצץ אסיפה של קומוניסטים. הם נתנו לו אמפולות שכששוברים אותן החומר הופך לגז מדמיע. מסתבר שזה עבד".

עוד לפני קום המדינה שכנעו האדריכל יוחנן רטנר, מראשי ההגנה, ואהרן קציר, את דוד בן־גוריון שצריך למסד את המדע בתוך הארגון הצבאי. מי שהפך לראש הממשלה הראשון הסכים להקצות למטרה 10,000 לירות ארץ־ישראליות.

“חלק עצום מהיכולות הצבאיות שלנו מבוסס עד היום על פיתוח ומחקר", אומר גדי, בנו של אהרן. “חיל המדע החל כחשיבה מדעית והפך יותר מאוחר לתעשייה הצבאית, רפאל והתעשייה האווירית. אבינו היה ממניחי היסודות. כל הקאדר המייסד ראה עשרות שנים קדימה".

אהרן קציר. צילום: משה מילנר, לע"מ אהרן קציר. צילום: משה מילנר, לע"מ

אפרים קציר, שהתמנה אחרי קום המדינה למפקדו הראשון של חיל המדע, סיפר: “במבואותיה המערביים של ירושלים, ברחוב יפו, מוצב מתקן הנראה כפסל והוא נשק מתוחכם ביותר, שבהיסטוריה הישראלית מוכר כדוידקה. היה זה מעין צינור שכמעט לא ניתן לירות בו, אבל אהרן ועמיתיו הכינו לו פגז כלשהו. כל מי שאינו בור גמור בענייני צבא ורואה פגז זה, מזדעזע. יש לו ראש עצום וזנב כמו וירוס. מאחר שלא היו חומרי נפץ טובים, אהרן גילה שהוא יכול ליצור חומר נפץ על ידי אלקטרוליזה של כלוריד האשלגן והפיכתו לפרכלורט האשלגן. הם היו מציתים את החומר, ואז הפגז העצום היה ממריא לכיוון בלתי ידוע, אבל כשהתפוצץ נשמע קול נפץ אדיר, ואהרן דאג לכך שכל שעתיים ניתן יהיה להשמיע קול כזה, שנשמע כמו פצצת אטום זעירה".

שני האחים סיימו את מלחמת השחרור בדרגת סגן אלוף, אבל ייעודם לא היה צבאי אלא מדעי. כשהם חיפשו כסף להמשך המחקר (30 דולר!), האוניברסיטה העברית חששה שהם ירוששו אותה.

השניים חשבו שבגלל ההשקפות הפוליטיות וקרבתם למנהיגות מפא"י הם יוכלו להוציא את הכסף משם. הם פנו לאיש החזק בסולל בונה, הסבירו על חשיבות מחקריו של אהרן בנושא הפולימריזציה של החומצות האמיניות ונזרקו מכל המדרגות. כשבאו לבן־גוריון, בכבודו ובעצמו, הוא שמע את ההסבר המנומק של השניים ושאל “מדוע אינכם עוסקים בשום דבר מעניין?".

היה זה בסוף מכון ויצמן שאימץ את האחים ובמיוחד חיים ויצמן, האיש שעמד בראש והתמנה מאוחר יותר לנשיא המדינה הראשון. ויצמן אמר להם באחת ההזדמנויות: “מדע מדויק הוא נהדר. אני מקווה שתעשו בו חיל, אבל למען השם אל תערבבו בו פוליטיקה. ראו מה קרה לי".

שני האחים הפכו למדענים מוכרים בארץ ובעולם וגרפו פרסים רבים על עבודתם. אפרים זכה ב־1950 בפרס ויצמן למדע של עיריית תל אביב, ב־1959 קיבל במשותף עם תלמידו מיכאל סלע את פרס ישראל למדעי החיים, וב־1966 היה הישראלי הראשון שנבחר כחבר באקדמיה האמריקאית לאומנויות ולמדעים.

אהרן לא פיגר מאחור. ב־1961 זכה בפרס ישראל למדעי הטבע, שימש כנשיא האקדמיה הישראלית למדעים, נבחר לנשיא הארגון הבינלאומי לביופיזיקה שימושית ולימד כפרופסור אורח באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה.

“אמרתי לאחי ואחותי לפני יומיים שאני לא זוכר שדובר על הדברים האלה בבית", ניסה גדי להיזכר. “לא הייתה איזו חינגה גדולה. הם קיבלו פרסים בהמון תחומים במדע הישראלי והעולמי, אבל לא היו מסביב זיקוקים. עשו את הדברים בשקט וצנעה".

בניו של אהרן זוכרים שמעל דירתם ברחוב דובנוב בתל אביב התגוררה רננה, בתו של בן־גוריון, ומדי יום שישי בערב היה מגיע אליה אביה לארוחה. כשבן-גוריון סיים לסעוד, הוא היה נכנס לחדר העבודה של אהרן ושם במשך דקות ארוכות השניים היו משוחחים על מדע. “זה עצוב שהיום חלק גדול מהמדענים רוצה לעשות פטנטים וכסף ומעטים מאוד עובדים למען המדינה", אומר אברהם, בנו של אהרן. “אז אלה היו אנשים שהייתה להם ציונות, וארץ ישראל עמדה מול עיניהם, והם לא לקחו גרוש לכיס, זה אפילו לא עלה על דעתם. בן־גוריון היה בשביל אבי ואפרים סוג של אלוהים, אבל מנחם בגין גר לא כל כך רחוק מאיתנו, ושניהם העריכו אותו. אמרו שהוא אולי מאמין בדרך אחרת, אבל ציוני ישר וצנוע. סביר להניח שגם אם בגין היה מתעורר היום, הוא היה חוזר לקבר. סוג אחר של אנשים".

שני האחים מאוד רצו להפוך את המדע לנגיש לכולם - אפרים דרך העיתון “מדע" שייסד, ואילו אהרן בהרצאות ובתוכנית רדיו שהגיש מדי שבת בבוקר. “אבא שלנו חשב שזה הייחוד של העם, השכל ולא הביזנס", מסביר אברהם, “כמו שהיום שולחים מדענים לבתי ספר תיכוניים, או שעושים ערבי מדע על הבר, הוא ניסה לשכנע צעירים ללמוד את המקצועות החשובים האלה".

דווקא כשנראה שהכל זורם במסלול הנכון להצלחה, ניחתו המכות הבלתי צפויות. ב־10 בדצמבר 1966 הייתה זו נורית, בתו בת ה־23 של אפרים, שחזרה לביתם במכון ויצמן בשעת לילה מאוחרת. זה היה ערב חורפי וקר, ונורית, שהייתה שחקנית בתחילת דרכה, ביקשה לחמם את החדר במערכת החימום החדשה שאביה קיבל מהנהלת מכון ויצמן, ייבוא ישיר מארצות הברית.

“זו הייתה מערכת חימום בגז", מספר אברהם, בן דודה של נורית. “כשהמערכת החלה לעבוד, כל החלונות היו צריכים להיות פתוחים, כי בהתחלה הגז לא נשרף היטב. נורית הדליקה את מערכת החימום, אבל לא פתחה את החלון. זה הגיע למצב שהיא לא הצליחה לנשום וכנראה ניסתה להגיע לדלת ונפלה. אפרים סיפר לי הרבה פעמים איך הוא קם בבוקר, דפק על דלת חדרה ואף אחד לא ענה, אז הוא הלך לעבודה, חשב שהיא עדיין ישנה. עד סוף ימיו שאל ‘למה לא פתחתי את הדלת?'".

אפרים קציר ויצחק רבין. צילום: יעקב סער, לע"מאפרים קציר ויצחק רבין. צילום: יעקב סער, לע"מ

מאיר, אחיה של נורית, ביקש מההתחלה להימנע מכתבת אסונות, מאחר שהמשפחה צברה במשך השנים לא מעט כאלה, כפי שעוד תקראו. “זה היה דבר איום שאירע בבית שלנו", הסכים לומר. “נורית הייתה בתחילת קריירת המשחק, לא יודע אם הייתה ממשיכה, אבל היא הייתה מאוד מוכשרת, גם אולי קצת דמתה לאבא שלנו. בטח שזה השפיע עליו, אבל הוא לא נתן לעצמו לשקוע בצער".

אפרים לא ידע אז שהוא יזכה לעוד לא מעט רגעים של כאב. פחות משש שנים אחרי מות בתו, היה זה תורו של אחיו אהרן לסיים את חייו באופן טרגי. “לנו היה קל לחוש בזה", מספר גדי. “אבינו היה מבוגר מאפרים, אבל גם באופי שלו הוא היה פורץ דרך ודחף קדימה בתחומים רבים. אפרים אומנם עשה דברים עצומים, אבל מבחינת הבעבוע של הרעיונות והעשייה אנחנו במחשבה שאהרן היה הנחשון שבחבורה".

יעל זוכרת שכחצי שנה לפני מותו אהרן קיבל איתותים לכך שהוא עשוי להיות הנשיא הבא של מדינת ישראל, במקום זלמן שז"ר, שעמד לסיים את תפקידו. “למדתי באותם ימים בארצות הברית, ואבי הרבה פעמים הגיע אלי, אז תמיד חיפשו אותו דרכי", בתו מספרת. “כחצי שנה לפני שנרצח פנו אליו נציגים של יגאל אלון, שהיה שר החינוך, ונציגיה של גולדה מאיר, וביקשו שיתחיל לחשוב על האפשרות שהוא יוצע לנשיאות המדינה".

גדי חושב שאביו לא היה מסכים להצעה. יעל בדיוק הייתה בסיום לימודי הדוקטורט. אביה עבר אצלה בארצות הברית, משם המשיך לגרמניה, שם פגש את חתן פרס נובל פרופ' מנפרד אייגן ואחרי מספר ימים עשה את דרכו ארצה.

אהרן חזר לישראל ב־30 במאי 1972 בטיסת אל־על. בטיסת אייר פראנס, שהגיעה באותו זמן מפריז, היו שלושה מחבלים יפנים קוזו אוקמוטו, טאקשי אוקודיירה ויאסודה יאסוקו, חברי ארגון הצבא האדום היפני. לאהרן היה חוסר מזל גדול באותו יום טרגי. כבר כשנחת, דיילת קרקע, שהכירה אותו, אמרה לו שכדאי שלא ימתין בתור הגדול וייכנס לחדר האח"מים. אהרן נכנס, אבל משום מה כנראה שמשהו הטריד אותו והוא יצא לחפש את המזוודה על המסוע.

שלושת המחבלים הוציאו רובי קלצ'ניקוב ממזוודות שלא נבדקו בקפידה והשליכו רימוני יד לכל עבר. 24 איש נהרגו, מתוכם שמונה ישראלים, בהם פרופ' אהרן קציר, שהיה בן 58 במותו.

“באתי לקבל אותו עם אמי", נזכר בנו אברהם. “היה אז בנמל התעופה קיר זכוכית שהפריד בין מקבלי הפנים לאולם הבאים. אני ואמי עמדנו שם עם המונים. לא ראינו, אבל שמענו שמישהו התחיל לירות בתת־מקלע. הייתי רב־סרן ביחידת שריון והבנתי מיד מה קורה. תוך שנייה העפתי את אמי למטה והצמדתי את ראשה לרצפה. היא נפגעה מקליע, אבל לא קשה, כשמסביבנו רבים נהרגו. אחרי שהירי הסתיים, רצתי לחפש את אבי. היו לידו אנשים שאמרו ‘ניסע עם טנדר לבית החולים, אולי עוד אפשר לעשות משהו', אבל אני מיד הבנתי שזה נגמר".

גדי זוכר היטב את אותו יום: “הייתי במילואים בסיני ביחידת סיור קטנה. מכשיר הקשר היה רוב הזמן מנותק וברגע שפתחנו רדיו דיווחו על הפיגוע ופרסמו את שמות ההרוגים. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי. הם כנראה לא הצליחו לתפוס אותי ובכל זאת החליטו להודיע. הייתי בן 24".

היה מדובר אז באירוע לאומי טראומטי, גם מבחינת אופן הפיגוע וגם בשל מספר ההרוגים, כשקציר עמד בפרונט כסמל. אפרים, מספר בנו מאיר, לא דיבר גם אז על צערו הגדול. “אבי לא נהג להראות רגשות", מאיר מספר. “אני יודע שהייתה ביניהם אהבת אחים אמיתית, וכשאהרן נרצח זה היה מאוד קשה לאבא, כי הם היו מאוד קרובים".

אלא שאל אפרים, האבל על מות אחיו, הגיעה ידיעה מרעישה. זמן לא רב לאחר שאירעה הטרגדיה פנה אליו ישראל גלילי, בזמן ששהה בבוסטון, וסיפר לו שמפלגת העבודה החליטה לראות בו מועמד לנשיאות המדינה.

קציר לא התלהב במיוחד. הוא גם לא ידע שמאחורי הקלעים מתחולל קרב הורדות ידיים רציני בין ראש הממשלה גולדה מאיר לדוד בן־גוריון. בן־גוריון היה זה שדחף אז את יצחק נבון, שאותו קציר הכיר מימיהם המשותפים בהגנה. נבון היה מועמד כמעט בטוח לתפקיד היוקרתי, אבל מאיר לא התלהבה מהאפשרות שמי שייכנס לנעליו של שז"ר יהיה צעיר שהיה בזמנו עוזרו של בן־גוריון.

קציר היה דמות ממלכתית. איש מתון, חביב, בדיוק מה שצריך לתפקיד ייצוגי. אחרי זמן מה, ולאחר שהופעל עליו מכבש לחצים, קציר הסכים להצעה. הוא נכנס ללשכת הנשיא ב־24 במאי 1973 ועזב חמש שנים לאחר מכן בחודש מאי 1978.

בתקופת כהונתו של קציר כנשיא המדינה אירעה מלחמת יום כיפור, יצחק רבין התפטר מראשות הממשלה בגלל פרשת הדולרים, חל המהפך השלטוני של 77' ונערך ביקורו ההיסטורי בכנסת של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בנובמבר של אותה שנה. “מה שיפה אצל אבי שהוא לא היה מהמחנה הימני, אבל את בגין הוא מאוד העריך", מספר בנו, מאיר. “אמר שהוא ג'נטלמן ומשתף אותו בדברים, הגון מאוד. הוא לא התבטא פוליטית למרות שהיו לו דעות ברורות. לא חשב שזה תפקידו להביע אותן".


הוא אהב את תפקידו כנשיא?

“הוא לא רצה להיות נשיא, ועובדה שאחרי חמש שנים ביקש לא להמשיך. אם יש כאלה שנשיאות זו פסגת הקריירה שלהם, הוא רצה להמשיך במדע, זו הייתה הפסגה שלו. לנשיא אין הרבה סמכויות, ואבי אהב לעשות".

אברהם, בנו של אהרן, מספר שהיה אירוע שפגע בדודו כנשיא המדינה. זו הייתה פרשת חנינתו של הבנקאי יהושע בן־ציון. בן־ציון היה מנהל בנק ארץ ישראל-בריטניה, וב־1974 הורשע בין היתר בגניבה על ידי מנהל של כ־40 מיליון דולר. בן־ציון נידון ל־12 שנות מאסר. אחרי שלוש שנים בכלא הופעלו לחצים על הנשיא קציר לתת לבנקאי חנינה בגלל מצבו הבריאותי הרופף. קציר הסכים.

“פוליטיקאים הוא ממש לא סבל", אומר אברהם קציר. “אבל פה זה היה אחרת. שניים או שלושה ראשי מחלקות מבית החולים באו ואמרו לאפרים ‘האיש גוסס, בסוף ימיו, רחם עליו'. עד שאחר כך בא רופא שהוא הכיר והסביר ‘בן־ציון יישאר פה כשאתה כבר לא תהיה'. זה פגע בו קשות. אפרים האמין שראש מחלקה בבית חולים זה איש מכובד, רציני, מוסרי".

יהושע בן־ציון אכן המשיך בחייו ונפטר רק בנובמבר 2004, בגיל 80. קציר לא הסכים להמשיך לקדנציה שנייה כנשיא אפילו כשראש הממשלה, מנחם בגין, ניסה לשכנעו והבהיר שהליכוד לא יעמיד מולו מועמד. הוא רק רצה לחזור למעבדה ולחיי המדע.

אפרים קציר אף פעם לא רדף כבוד. לא אהב את תרועת החצוצרות ומשמרי הכבוד שאורגנו לכבודו. בנו, מאיר, מספר שאחרי שעזב את הנשיאות הוא עשה מינוי לעיתון וכשהסבירו לו שלנשיא מגיע מינוי חינם אמר: “אני יודע, אבל אני לא חייב", העדיף לשלם מכיסו.

גם אחרי שנפרד מתפקיד הנשיא אזרחים המשיכו לראות בו נבחר, והוא לא סגר בפניהם את הדלת. “היה מישהו שכל הזמן טלפן, התלונן על אשתו", מספר מאיר. “אבא היה מקשיב בסבלנות, מנסה להרגיע, ככה זה נמשך, עד שבשלב מסוים האישה בעצמה החלה להתקשר, והוא נאלץ להרגיע גם אותה. אבי אהב לעזור, הייתה לו סבלנות. למשל, היו באים אליו לפעמים נודניקים שקשה להיפטר מהם. הייתה לו שיטה, הוא היה משכנע אותם שהם עייפים וצריכים ללכת לישון".

קציר חזר לפעילות המדעית. הוא עמד בראש המרכז לביוטכנולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שהיה ממקימיו, וגם לימד שם, אבל הצרות המשיכו לרדוף אותו. אשתו נינה נפטרה ב־1986 ממחלת הסרטן אחרי מאבק ארוך, וב־1995 עירית, בתו בת ה־42, שמה קץ לחייה. הנשיא לשעבר היה זה שמצא את הגופה.

“דיברתי איתה באותו בוקר", מספרת יעל, בת דודתה של עירית. “זה היה ממש לפני ראש השנה. היא נשמעה לי נהדר, כי היו פעמים שהיא נשמעה די מדוכדכת. שאלתי לאן היא ואפרים מתכוונים ללכת בערב החג ואמרתי שלמחרת אני ובני נבוא לבקר. אחרי זה שוחחתי עם אפרים ואמרתי לו שהיא נשמעה טוב, נחמדה וצלולה. הוא מצא אותה בדירתה. היא לא ענתה לטלפון, אז הוא בא אליה, היה לו מפתח".

אפרים קציר הלך לעולמו במאי 2009, בגיל 93. הוא זכה להאריך ימים, אבל ראה איך החיים מסביבו מתפוררים לאטם. גם לפני מותו לא דרש כבוד. לא רצה להיקבר בהר הרצל בחלקת גדולי האומה, אלא ביקש להיטמן בבית הקברות ברחובות לצד רעייתו נינה. “הוא לא התלונן", מספר מאיר. “לא ראיתי אותו מתעצבן, תמיד שמר על אופטימיות".

באופן מפליא, שני האחים נפטרו באותו תאריך לועזי - 30 במאי. המשפחות אינן דתיות, כך שהן לא רואות בזה משהו סמלי. “אל תפיץ את זה, כי עוד יגידו שזה מלמעלה", גדי צחק.

ילדיהם של אהרן ואפרים כבר לא רק "הבנים של". מאיר, בנו של אפרים, הוא בן 75, פרופסור למתמטיקה. ילדיו של אהרן גם הם התפתחו באקדמיה. אברהם הוא פרופסור לפיזיקה, יעל היא דוקטור לאנתרופולוגיה, וגדי הוא פרופסור לזואולוגיה.

“אתה חושב שהייתה לעובדה שהם פרופסורים השפעה עלינו?", שאל אותי מאיר, בנו של אפרים, היחיד ששמר על שם המשפחה המקורי - קצ'לסקי. “אני חושב שבהרבה מקצועות יש חיקוי. כמו אצל רופא, אז יש משפחה של רופאים. אבא אף פעם לא אמר מה אני צריך לעשות, נתן לי את אפשרות הבחירה".

במדינה קצת יותר שקטה ושפויה האחים קציר היו זוכים לכבוד הראוי, אבל כאן הם נעלמו בין עוד סבב מלחמתי לעוד מערכת בחירות סוערת. אפילו האנדרטה לפיגוע בשדה התעופה, חבויה לה בטרמינל 1, ומעטים שמים לב אליה.

גדי אומר שזה עצוב, ואילו אברהם נאנח: “מה לעשות, אפרים נעשה נשיא והוא מוכר. לכל מקום שאני הולך שואלים אם אני הבן שלו". לכן ארבע פעמים בשנה, ב־27 השנים האחרונות, אברהם מארגן ערבי הרצאות לזכר אביו עם טובי המרצים, מנסה שהשם “אהרן קציר" ימשיך להיות בסביבה. “זו הנצחה", הסביר. “כל שנה אני בוחר ארבעה שהם חוקרים מהמעלה הראשונה וגם יודעים להעביר את החומר. אני בוחר אותם במיוחד לפי קריטריון אחד, שאם אבי היה יושב באולם, הוא היה נהנה".