הבית של כולנו: לירושלים היסטוריה רב־תרבותית ורב־דתית של מעל 4,000 שנה. היא מוטבעת באדמתה, באווירתה, בנופה האנושי וכן בהיותה מושא לכיסופיהם הרוחניים של מאות מיליוני בני אדם בני הדתות השונות. על התשתית הזו מקיימים כל החשים זיקה לירושלים - יהודים, מוסלמים ונוצרים, ישראלים ופלסטינים - תחרות על העיר ועל אופייה. כל קבוצה פועלת להטבעת חותמה על העיר כך שתשקף את מאווייה הלאומיים והדתיים, וכן את זיקתה אליה, תוך התעלמות, הדרה ואף הכחשה של זיקתם של האחרים. 
 
התחרות מתקיימת באשר לירושלים כולה, אך עוצמתה באשר לאגן ההיסטורי, ובמיוחד בהתייחס להר הבית, מדאיגה. לשני העמים ולשתי הדתות יש שאיפות סותרות באשר להר הבית, המקום המקודש ביותר לעם היהודי שבו עמד בית המקדש, והמשמש זה 1,300 שנה בית תפילה יומיומי למוסלמים. כל אחד מהצדדים לא בוחל בהכחשת הקשר של הצד השני. ימיה של ההכחשה הפלסטינית של זיקת היהודים אל ההר הם כימיו של הסכסוך הלאומי, וביטויה המפורסם היה טענתו של ערפאת בוועידת קמפ דיוויד בשנת 2000 כי המקדש היהודי היה בתימן. אבל גם בצד הישראלי מתקיימים ניסיונות הכחשה של הזיקה המוסלמית.

לפני כמה שנים צפיתי במתרחש בהר הבית בלילת אל־קאדר, שבמהלכו הגיעו אל ההר כ־250 אלף מתפללים שעמדו וכרעו ושבו וכרעו לפי המנהג המוסלמי. למחרת היום לא היה שום אזכור לאירוע המוני זה בתקשורת הישראלית. שתיקה זו היא סוג של הכחשה המונעת מהציבור הישראלי להתבונן נכוחה בקשר המוסלמי להר. 
 
התחרות על הר הבית הופכת מורכבת יותר לנוכח הטענה של שני הצדדים שמה שקדוש לי חייב להיות תחת ריבונותי ובבעלותי. אלא שטענה זו שגויה: המונחים קדושה וריבונות שונים בתכלית. המונח ריבונות אכן עניינו להגדיר בלעדיות, אך קדושה אין עניינה בבלעדיות. קדושה יכולה להיות מכילה, והעובדה שמקום קדוש לי איננה שוללת את האפשרות שהמקום קדוש גם לאחרים. מהותה הרב־דתית של העיר מחייבת את כל שוחריה למהפכה תפיסתית: היא מחייבת הכרה הדדית בזיקות של כל השותפים בעיר ובשאיפותיהם התרבותיות, הרוחניות והדתיות. העם היהודי חייב להכיר בכך שהמקום הקדוש לו הוא בה בעת מקום קדוש ובית תפילה יומיומי למוסלמים. המוסלמים חייבים להכיר בכך שהמקום הקדוש להם הוא המקום הקדוש ביותר ליהודים. 
 

איני מתעלם מסוגיית הריבונות על ירושלים הנמצאת בלב הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אך אני מציע להתבונן אל סוגיית ירושלים מתוך הקשר היסטורי, רוחני, תרבותי, דתי ואנושי. כך למשל, הכרה במעמד הדתי והרוחני של העיר העתיקה והאגן הקדוש לכל הדתות, יכולה להניח תשתית רעיונית לחשיבה על המרחב הזה כמרחב קדוש משותף, שהגדרות של ריבונות ובעלות אינן חלות עליו. האם אנו מוכנים לשינוי התודעתי הזה? האם אנו מסוגלים להיפרד מן התחרות ולקיים שיח של שותפים? האם אנו נכונים להעמיד את ירושלים על ראש שמחתנו ולא רק את בלעדיותנו בה ושליטתנו עליה?

הכותב הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן, לשעבר מנהל מכון ירושלים למחקרי מדיניות