בארץ רחוקה חי בשלווה בארמונו השליט הגדול. רק דאגה אחת הטרידה את מנוחתו. בנים זכרים לא היו לו, ובתו היפהפייה הגיעה לפרקה. ארבעה נסיכים חיזרו אחריה, והיא לא ידעה במי לבחור. כיוון שזה שיזכה להיות החתן היה צפוי לרשת את כס השלטון ולהנהיג את הממלכה, בחירתו הפכה לשאלה פוליטית. השליט ידע היטב מה הכישורים הנדרשים ממי שמבקש להנהיג את עמו בהצלחה, ולכן כינס את ארבעת המתמודדים לתדריך קצר.
“הממלכה זקוקה לשקרן הכי טוב”, אמר בקצרה, מגיע ישר לעיקר. “יש לכם שנה להסתובב בעולם, ולחזור אלי עם השקר הכי טוב שתוכלו להעלות בדעתכם. השקרן הכי מוצלח יקבל את בתי לאישה, יהיה ראש הממשלה, ובבוא יומי - יירש את כיסאי. 30 שניות – הייתם פה”.
עלו ארבעת פרשי האפוקליפסה על סוסיהם. נדדו בדרכים, מעיר לעיר ומכפר לכפר, גלשו מאתר לאתר , מדף לדף, מחשבון לחשבון. הצטרפו למשלחות פרלמנטריות ללמוד מניסיון הגויים, ערכו סקרים והקימו קבוצות מיקוד. ייבאו יועצים אסטרטגיים מאמריקה וספינולוגים סובייטים בדימוס ובתום שנה שבו אל ארצם והתייצבו בארמון.
“יחי השליט לעד”, פתח הראשון, אהוד א’. “תלאות רבות עברו עלי בחיי. העסקתי אישה רעה, לקחתי שוחד, ישבתי בכלא אחרי שהיא הלשינה עלי. לאחר שהשתחררתי מהכלא כתבתי ספר ובו אלף דפים על רוב צדקותי, והיום אני משמש מומחה לשחיתות ציבורית בטלוויזיה וברדיו”.
השליט כחכח בגרונו. “מדהים”, אמר. “שקרים מדהימים, אין דברים כאלה. אבל מאיפה בא לך הרעיון?”
אהוד א’ השפיל עיניו בצניעות: “כזה אני. מושלם”.
ניגש השני, א”ל, והשתחווה אפיים ארצה. “יחי השליט לעד”, פתח כמקובל. “בכל ממלכות אדוני המלך דהרתי למצוא שקר שידהים אותך, אמרו לי שזה בלתי אפשרי כי אתה, כבודך, מקצוען. אבל כיוון שאני משתוקק לשאת את בתך לאישה - אומר לך שקר אחד: החרדים מתעקשים מטעמים עקרוניים לא לשרת בצבא. אבל אני, מטעמים אידיאולוגיים, מתעקש שהם לא ישרתו בצבא”.
סריסי המלך עיקמו את פרצופם. לא מי יודע מה שקר. אבל כתבי התקשורת השמאלנית שתמיד תיעבו אותו - דווקא הריעו לו ממושכות ואמרו: לא רק שהאיש שקרן מוצלח, הוא שקרן אידיאולוגי.
הנסיך השלישי, אהוד ב’, חרישי וצנוע כטווס זכר בעונת הייחום, קד קידה עמוקה ושטח בפני השליט את השקר שלו: “בכל קצווי תבל הייתי, ובכל מקום שמעו עליך, ירום הודך, ואמרו כי אתה הוא שקרן המוצלח מכל השקרנים. לא זאת, אף זאת: אתה נוכל ורמאי ולוקח שוחד , ועם כל זאת - אני שקרן גדול אפילו ממך. הייתי ראש הממשלה הטוב בעולם. כל כך טוב - שהספקתי לסיים קדנציה שלמה בחודשים ספורים. במילים אחרות: אין מלפני ואין מאחורי, וחבל שתצא לחפש שקרן אחר כי אני הטוב מכולם”.
השליט כמעט והשתנק, לרגע חשש שמא זיכרון העם קצר כזיכרונו של חתול, כי הנה, עיתונאית אחת הציעה שישובו וימליכו את אהוד ב’ עליהם כי רק שקרן איום ונורא כמוהו יוכל להחליף שקרן מנוסה כמו השליט. לרגע עלה בדעתו לחבקו חיבוק דוב, לסמוך עליו את ידיו, להפיץ שהציע לו להיות שר המשפטים הנפתלים, להכתירו בו במקום כדי לשרוף אותו כמועמד, אבל אז נזכר כי אי־הצדק חייב גם להיראות, ולכן פנה אל הנסיך האחרון ושאלו מה בפיו.
הנסיך האחרון הזה, אבי ג’, היה חביב על השליט יותר מכל הנסיכים, כי רק לאחרונה ריסק לרסיסים את המפלגה שפעם הקימה את הממלכה. בסתר לבו קיווה השליט שדווקא אבי ג’ יצליח להמציא את השקר המוצלח מכולם.
“כשהצעת לי להיות שר הביטחון ולוותר למעני על כל עקרונותיך - חסינות, התגברות, בוררות חובה - “, פתח אבי ג’ בדבריו, “מיהרתי לספר לחבריי. חלקם אמרו לי ‘עזוב, הוא שקרן, אל תאמין לו’. אבל היו בהם כאלו ששאלו: ‘ואני, מה הוא הציע לי?’”
“נפלת על הראש, או מה?” הרעים השליט. “ביקשתי שתמציא את השקר הגדול ביותר בעולם ואתה קורא לי מהעיתון מה שהדלפתי אתמול”.
הגיעה העת להחליט מי השקרן המוצלח בעולם. או כמו שאומרים בפוליטיקאית: רגע האמת. אבל השליט התקשה להחליט.
“טוב”, אמר לבסוף. “נעשה עוד פעם בחירות”.