נוטינג היל בנס ציונה: איך שלא תנתחו את טבלאות הרייטינג העכשוויות, ברור ש"חתונה ממבט ראשון" של קשת היא הצלחה מסחררת. ולא רק בנתוני הצפייה הרשמיים. זו תוכנית שפרצה כבר מזמן את גבולות הריאליטי, והפכה לשיחת יום חוצת גילים, מגדרים והעדפות טלוויזיוניות. רוצה לומר: היא הגילטי פלז'ר של צופים רבים שבדרך כלל נמנעים מהפריים טיים של הערוצים המסחריים. כולל אצלי בסלון.
אז מה הפך דווקא אותה לאירוע טלוויזיוני בולט כל כך? האם מדובר בייחודו של הפורמט (הדני במקור)? הרעיון, למי שמשום מה עוד לא יודע, הוא לחתן בחור ובחורה שאינם מכירים זה את זה, בטקס אמיתי, כולל משפחות, חברים ושמלת כלה, על פי שידוך הנעשה באופן "מדעי" בידי אנשי מקצוע: פסיכולוגים, יועצי זוגיות וכו'. הם נפגשים לראשונה בחופה, ואז יוצאים יחד לירח דבש בחו"ל, חוזרים לארץ ובתום 42 יום צריכים להחליט אם להישאר יחד או להיפרד. בכל התקופה הזו מלוות אותם מצלמות.
במקור, הרעש הגדול סביב הפורמט היה עצם הרעיון לחתן אנשים שאינם מכירים זה את זה. למעשה, להפוך את הפירמידה הטבעית. אתה מגיע לאירוע המרגש ביותר בחייך בלי לדעת מי יעמוד לצדך. בפועל, שלב החתונה - כולל ההכנות, הפחדים והפתקים שבני הזוג שולחים זה לזה - הוא לא הרבה יותר מאנקדוטה, שמחזיקה פרק אחד או שניים. הריגוש שבסצינה האבסורדית הזו מתעמעם אחרי שאתה צופה בעוד ועוד זוגות החווים את אותו דבר בדיוק.
אז מה בכל זאת תופס ב"חתונה ממבט ראשון"? דווקא ההמשך. הצורך של שני אנשים זרים לנהל מערכת יחסים זוגית ואינטנסיבית לאורך פרק זמן ארוך (יחסית), למול המצלמות. התיעוד הזה (שהוא מניפולטיבי, מן הסתם) מספק לצופה הצצה ברכיב שלעולם לא יפסיק לסקרן ולרגש אותנו: מה זאת אהבה. מהו הרכיב האלכימי הזה, החמקמק, שיוצר משיכה ורגש בין שני אנשים זרים. זה תמיד מסעיר, גם משום שכולנו חווינו וחווים אותו, וגם משום שיש בו אלמנט מסתורי ולא רציונלי. רגע של קסם, מכת ברק, שאתה מייחל לתפוס כצופה.
במילים אחרות, ההצלחה של "חתונה ממבט ראשון" שקולה להצלחה האינסופית של קומדיות רומנטיות. בדומה לתוכנית הריאליטי, גם בקומדיה רומנטית יש חוקים ברורים ושלבים ידועים מראש. אתה יודע שזה יתחיל במפגש מקרי, התאהבות, בנייה של קשר רציני, משבר בלתי נמנע ואז התגברות על המשבר והפי אנד. ודווקא הבנאליות הזו, והידיעה הברורה שמפעילים עליך מניפולציה - בשני הז'אנרים - לא מפריעה. להפך. היא מאפשרת לך כצופה להתמסר לרגע שאותו אתה מחפש. רגע ההתאהבות, שכל פעם מפתיע מחדש, בתוך התבנית הקבועה והידועה מראש שמסביבו.
אולי משום שהניצוץ הזה, מסע הזרם המסתורי, הוא חריג מענג בתוך עידן רציונלי, תועלתני, מתוכנת. משהו שלפחות לכמה רגעים מצליח לנצח את כל מה שצריך, או מקובל. ואנחנו כל כך כמהים לחזות ברגעים האלה, עד שאנחנו מוכנים במודע שיעשו עלינו מניפולציות עריכתיות. כי עדיין, יש משהו בחיבור הזה בין שני אנשים זרים שמצליח לייצר גלים אמיתיים. מנצחי עריכה או בימוי.
ויש עוד עניין, בהקשר של קומדיה רומנטית. לפני כמה שנים כתבתי כזו, "ואז היא הגיעה", ועורך התסריט שלי היה אבי נשר הנהדר. אחד הדברים הראשונים שהוא הסביר לי היה שהז'אנר לא מצליח בישראל, כי בהוליווד הוא מבוסס על כימיה בין שני שחקנים גדולים מהחיים, כוכבי־על, שכצופה אתה מייחל לראות אותם מתנשקים. סיפוק של פנטזיה. ואילו אצלנו, גם ג'וליה רוברטס וריצ'רד גיר המקומיים עומדים איתך בתור למכולת. הלכה הפנטזיה.
וכאן נכנסת לתמונה "חתונה ממבט ראשון". היא מעניקה לנו את האשליה המתוקה של הקומדיה הרומנטית, אבל בליהוק של אנשים אמיתיים, שמראש לא מתיימר להיות הוליווד. כמובן שהם יפים, אטרקטיביים וכו', אבל עדיין נראים מספיק ישראלים ונגישים כדי לאפשר לנו תחושת הזדהות. "נוטינג היל" בנס ציונה.
על הסכין
"משורר" הוא שיר חדש של מאיר אריאל, שפטריק סבג הלחין, עיבד וגם יצר את הקליפ שלו, ומבוסס על קטע דיבור של אריאל בערב שירי משוררים מ–1987. התוצאה יפה ומרגשת מאוד, ומדגישה את חסרונו של היוצר המופלא הזה, בדיוק 20 שנה אחרי מותו. סבג היטיב לחבר למילים צליל עדכני, וגם הקליפ מצוין.
"מצולמים", הסדרה החדשה של שלישיית מה קשור, היא ללא ספק המוצר הטוב ביותר שלהם, כזה שגורם להרבה אנשים (כולל הח"מ) לאכול את הכובע. הפארודיה המדויקת על "מחוברים" עשויה באופן מצחיק אבל מעודן יחסית, בניגוד לנטייה הישנה שלהם ללחוץ יותר מדי, וככל שאתה מכיר את הדמויות הדאחקה יוצאת והרגש נכנס.
"אקווריוס", סדרה אמריקאית ששתי עונותיה עלו עכשיו בנטפליקס ישראל, היא פנינה נסתרת שראויה ליותר הכרה. זו דרמת פשע תקופתית, המתרחשת בסוף הסיקסטיז ומתמקדת ברוצח צ'רלס מנסון ובשוטרים שהיו בסביבתו. דיוויד דוכובני מגלם בלש מעורער ורב־קסם, והכל עשוי באופן סקסי, מותח ועם שחזור תקופתי מצוין.