פרס מוסקוביץ' לציונות מחולק זה 12 שנים. משפחת מוסקוביץ' היא התורמת החשובה ביותר לגאולת אדמות בכל חלקי הארץ ובייחוד בירושלים. הם הקימו שכונות שלמות במזרח העיר. הם תורמים לחיזוק ההתיישבות היהודית בכל הארץ ובייחוד ביהודה ובשומרון. בקיצור: הם גדולי התורמים לימין בישראל.
את הפרס להתיישבות קיבלו השנה שתי נשים, יהודית קצובר ונדיה מטר, פעם היו מוכרות כ"נשים בירוק", והיום הן עומדות בראש "תנועת ריבונות". שתי נשים שהקימו ארגון פעיל ויוזם ותנועת "נוער ריבונות". הן לא המציאו את הרעיון, אבל בעקשנותן ובהתמדתן קידמו אותו למרכז הדיון הציבורי.
כשעלו לקבל את הפרס, הוקרן סרטון קצר ובו, בין השאר, נראה ראש הממשלה בנימין נתניהו מתחייב שהוא יחיל ריבונות לא רק על גושי ההתיישבות אלא על כל ההתיישבות היהודית ביו"ש. רק מחיאות כפיים רפות נשמעו באולם כשנשמעה הבטחתו זו. אף שהיו צעירים רבים בקהל, ניכר בהם שלא נולדו אתמול. הם כבר מכירים אותו ואת ההבטחות שלו.
בחודש שעבר היינו עדים למחזה עוועים. נתניהו ניסה בכל להטיו לחולל קסם ולהצליח להרכיב ממשלה למרות הפיגוע של ליברמן. בייאושו פנה נתניהו לאבי גבאי, ואנשיו נפגשו גם עם חברים אחרים ממפלגת העבודה. זה כשלעצמו תרגיל פוליטי לגיטימי. נועז, מפתיע - אבל כשר. אבל השבוע נחשפו עוד ועוד פרטים על המו"מ הזה. הסתבר שהמו"מ היה אולי כשר אבל המחירים שהיה נתניהו מוכן לשלם תמורת כיסאו - היו טריפה גמורה.
"מלכותי! מלכותי תמורת סוס!", זעק ריצ'רד השלישי במחזהו ההיסטורי של שייקספיר. המלך המובס היה מוכן בייאושו לוותר אפילו על כיסאו כדי להינצל. המחזה הזה קוטלג תחילה כ"מחזה היסטורי", אבל במרוצת השנים הבינו ששייקספיר כתב טרגדיה. עם נתניהו המצב הפוך. הוא היה מוכן לוותר על הסוס תמורת כס השלטון. זה הסוס שעליו רכב במערכת הבחירות הקודמת, הססמאות על החזרת השלטון לעם וצמצום הדיקטטורה השיפוטית - נמכרו תמורת הסיכוי להרכיב קואליציה.
נתניהו היה מוכן לוותר בלא הנד עפעף על הדגלים הראשיים שנאמניו שכבו על הגדרות למענם ולמענו. הוא ויתר על חוק החסינות (ממילא לא היה זקוק לו), על פסקת ההתגברות (מהפכה אמיתית שנועדה להחזיר את האיזונים בין הכנסת ובג"ץ), ויתר על המאבק לריסון בית המשפט העליון (והצטלם כהוכחת רצינות עם נשיאת העליון חיות), ועל המאבק להימנע מצמצום סמכויותיהם של מבקר המדינה והיועמ"ש. הוא היה מוכן להעניק לגבאי זכות וטו ביחס לכל אחד מהם. לאיציק שמולי היו מוכנים להבטיח לא לקדם "חוק לבוררות חובה בסכסוכי עבודה". לשלי יחימוביץ' היו מוכנים לתת את תיק המשפטים. לגבאי - את הביטחון (בכלל רצוי שיהיה מישהו לתלות בו את האשם על הקפאת בנייה ביו"ש ורפיסות מול חמאס).
מהעיתונות ומהספרות אנו מכירים תיאורים של מהמרים כפייתיים. כאשר בלילה רע מול הרולטה או בשולחן הקלפים הם מפסידים את כל הז'יטונים שלהם - הם אינם מסוגלים להתגבר על הדחף להמשיך להמר כדי לזכות מחדש במה שהפסידו. במצב נפשי כזה הם מסוגלים למכור את מכוניתם, את ביתם, את בתי ילדיהם, ולהרוס את משפחתם בהתקף לא נשלט של הימורים. רק כדי שיוכלו להמשיך להחזיק בתקווה הנואשת שגלגל המזל יתהפך. כל מכור להימורים זוכר את הפעמים הבודדות שבהן מזלו שיחק לו.
נתניהו זכר את התעלול שארגן לשאול מופז, איך בין הקריאה השנייה לשלישית בחוק לפיזור הכנסת שלף נתניהו את מופז מהכובע, ניצל מתבוסה וקבר סופית את הקריירה הפוליטית הכושלת והמיותרת של מופז. אולי היה מצליח גם הפעם עם גבאי ושרידי מפלגת העבודה - לולא הדליף עמית סגל את הידיעה וסנדל את כל חברי הסיעה להתנגדות סוערת ולהתקף הכחשות נזעם על עצם הסכמתם העקרונית לדון ולעמוד על המקח.
אם לא היה די בכישלון הספק־ט־קו־לרי בבחירות האחרונות כדי לרסק את הקריירה של אבי גבאי - בא המו"מ עם נתניהו לוודא הריגה. אבל לא במפלגת העבודה אני מבקש לדון, אלא בנתניהו.
גם הוא במתפכחים. שמעון ריקלין, צילום: פלאש 90
שמור אותי ממתחזַי
נשוב אליו. שלושה ימים לפני הבחירות האחרונות רץ נתניהו מאולפן לאולפן. בחדשות 12 פגש את רינה מצליח, ששאלה אותו למה לא סיפח את גוש עציון, ולמה לא החיל ריבונות על מעלה אדומים.
"מי אמר לך שלא נעשה את זה?", ענה נתניהו, "אנחנו בדרך, אנחנו דנים. אני חושב שכל אחד מבין שהקדנציה הבאה תהיה גורלית, אבל השאלה היא אם אנחנו נוכל להבטיח את הביטחון שלנו והשליטה ביו"ש, ושלא נקבל עזה נוספת... אני לא אחלק את ירושלים, לא אעקור אף יישוב ואדאג שנשלוט בכל השטח ממערב לירדן... נעבור לשלב הבא להחלת ריבונות ישראלית בהדרגה בשטחי יהודה ושומרון. אני גם לא מבדיל בין גושי ההתיישבות לנקודות ההתיישבות הבודדות, כל נקודת יישוב כזאת היא ישראלית מבחינתי".
את ההצהרה המרטיטה הזאת הקרינו השבוע בטקס פרס מוסקוביץ'. אבל הקהל כבר לא קנה את ההבטחות החלולות הללו. ואם עוד היה סיכוי שחסידים שוטים ועיוורים של נתניהו יסמכו עליו גם הפעם - באו תעלוליו במו"מ עם גבאי וחיסלו את שאריות האמון בו. הציבור הלאומי אולי לא יודע, אבל נציגי נתניהו דחו את כל דרישות איחוד מפלגות הימין להחלת ריבונות או סיפוח שיוכנסו לקווי היסוד של הממשלה. אם גבאי היה מבקש וטו גם על החלת החוק ביהודה ובשומרון - היה מקבל מיד. הוא לא ביקש, אולי כי ידע שנתניהו ממילא אינו מתכוון לעשות ולו צעד קטן בכיוון החלת הריבונות.
אז אברי גלעד הציע להתחיל להיגמל מנתניהו. שמעון ריקלין התבאס כי התחיל להבין ששכב על כל גדר עבור האיש הלא נכון. מישהו שהיה מוכן למכור בנזיד עדשים כל מה שריקלין מאמין בו. ינון מגל תקף את התערבותה של שרה נתניהו נגד צירופה של איילת שקד לליכוד. ו - הדקו את החגורות - אפילו שרון גל מתח עליו ביקורת.
בבחירות הבאות נתניהו ינסה שוב לשכנע את הציבור הימני שרק ליכוד גדול ימנע ממשלת שמאל. שאסור להצביע עבור מפלגות קטנות. אבל המצב ממש הפוך. השמאל בישראל מתכווץ וגוסס. בשבוע שעבר התגלה מי מוכן להיחלץ להצלתו. מתברר שרק נתניהו גדול יציל את השמאל מעוד ארבע שנים באופוזיציה. המחנה הלאומי צריך עכשיו לשאת תפילה עתיקה: שמור אותי מאוהבי המתחזים לימין. מהשמאל כבר אדע להישמר בעצמי.
