עכשיו, כשמכהנת ממשלת מעבר עד לסבב הבחירות הבא ב־17 בספטמבר, כבר אי אפשר יהיה לקחת זאת ממנו: באמצע יולי עתיד בנימין נתניהו לעקוף את דוד בן גוריון באורך הכהונה המצטברת שלו כראש הממשלה, ויהיה אפוא שיאן ראשי הממשלות שלנו, המכהן בפרק הזמן הארוך ביותר.
זהו הנושא המעסיק עתה פובליציסטים, התוהים מתי וכיצד תגיע כהונת נתניהו לקִצה. יש המדברים על הצורך בחקיקת חוק, שיגביל את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות בלבד, יש התולים תקוות בחשדות שיהפכו לכתב אישום שיסתיים בהרשעה, ויש הרוב הימני שאינו רואה בעין מישהו שיחליף בבוא העת את נתניהו. כשם שניצח פעם אחת ב־2019, הוא ינצח – כך הם בטוחים – גם בפעם השנייה השנה, בעוד כשלושה חודשים.
אנחנו כן יודעים איך הגיעה כהונת ראש הממשלה הראשון לקִצה. זה היה החודש לפני 56 שנה, בתאריך טעון ביותר – 16 ביוני 1963. בדיוק ביום זה ובחודש זה, 30 שנה קודם לכן, התרגש על עם ישראל אסון נורא – רצח ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, חיים ארלוזורוב ז”ל, על שפת ימה של תל אביב, בידי שני ערבים מיפו, לפי הודאותיהם ועדויות אחרות. בן גוריון וחבריו ניצלו את האסון להעליל על תנועת ז’בוטינסקי, כדי למנוע נסיקתה הפוליטית. מי שקמו להיאבק בעלילה היו זאב ז’בוטינסקי והרב אברהם יצחק הכהן קוק – והם ניצחו. לצד הרב קוק סייע עוד רב, נתן מיליקובסקי, סבו של בנימין נתניהו. שניהם, הרב קוק והרב מיליקובסקי, הלכו לעולמם ב־1935. את המאבק בעלילה המשיך בנציון נתניהו, חברו בנפש של אבי, ד”ר אב”א אחימאיר, קורבן העלילה, שהלך לעולמו שבור נפש, בחודש יוני, בערב חג השבועות תשכ”ב, לפני 57 שנה.
עד יומו האחרון נלחם אבי בעלילה ובמעלילים. עד יומו האחרון לא זז בן גוריון מעמדתו, שהיה זה רצח פוליטי, וכי הנאשם אברהם סטבסקי היה צריך להיות מורשע ולהידון למוות. כעבור 15 שנה בדיוק, שוב בחודש יוני, נרצח סטבסקי על סיפון אלטלנה באש מהחוף, שהפקודה לה ניתנה על ידי בן גוריון.
באבי ראה בן גוריון פובליציסט מוכשר, אף שחשף במאמריו בלא מורא את “הרקב ביעקב” בתקופת שלטונו. בפעם האחרונה שבן גוריון גידף את יריבו – זה היה מעל בימת הכנסת, כשנה לאחר הסתלקותו של אבי. “דברי נאצה חסרי תקדים של ראש הממשלה גרמו להפסקת ישיבת הכנסת” – זעקה הכותרת הראשית בביטאון האופוזיציה, “חרות”, ב־14 במאי 1963.
“חבר הכנסת חיים לנדאו וחבריו שיבחו ונשאו את שמו של היטלר”, חולל ראש הממשלה פרובוקציה מתוכננת, כדי להסיח את הדעת מענייני חוץ וביטחון רגישים, ובמיוחד יחסי ישראל־גרמניה, והביא לפיצוץ הישיבה. “יש גבול לומר ליהודים שהם פיארו את היטלר” – זעק בתגובה כמעט בלתי נשלטת מנחם בגין – “מלשין שכמותך, משתף פעולה, מסית ומלשין, עוכר ישראל מתועב!”. למרות סערת הרוחות המשיך בן גוריון וציטט ממאמר של אב”א אחימאיר מ”חזית העם”, שבו הוא מציין “שמות מזהירים” ובהם דה־ואלירה והיטלר. ברור כי במילה “מזהירים” הכוונה הייתה ל”בולטים”, לטוב או לרע, אלא שבן גוריון ביקש לעשות “מטעמים” ממילה לא מוצלחת במאמר נושן של יריבו האידיאולוגי - ולתקוף את האופוזיציה באופן לא ענייני.
לא תמצאו את חילופי הדברים הקשים הללו בפרוטוקול הרשמי, כי יו”ר הכנסת דאז, קדיש לוז, הגיע לסיכום - גם על דעת בן גוריון - כי הדברים הקשים שנשמעו במליאה ומצוטטים בהרחבה בעיתוני הזמן, יימחקו מדברי הכנסת. במקומם מופיע נוסח עמום, תיקון חסר תקדים בתולדות כנסת ישראל.
בפרשה זו מצא עצמו ראש הממשלה בבידוד מזהיר, כלומר בולט. איש מחברי סיעתו לא קם להגנתו. גם לא ביטאון מפא”י, “דבר”. ואז באה ישיבת הממשלה ב־16 ביוני 1963 ובה הודעת ההתפטרות המפתיעה (“ממניעים אישיים”) של דוד בן גוריון. הסיבה האמיתית היא, כעדותו של ד”ר יוחנן בדר בספרו “הכנסת ואני”: “האינצידנט הזה, שבו לא זכה בן גוריון לתמיכת חבריו”. ואני מוסיף: בגלל אחימאיר המת - נפל בן גוריון מכס השלטון.
בהיסטוריה הפוליטית שלנו היה עוד ראש ממשלה שהודיע במפתיע על התפטרותו, כשהוא מנמק אותה בישיבת הממשלה בשלוש מילים אחרות: “אינני יכול עוד”. זהו מנחם בגין, כמובן, אשר ב־1963 הגן בלהט במליאת הכנסת על זכרו של אבי המרי בבריטים. יוני הוא חודש חם, ולא רק בגלל מזג האוויר. חודש שרשומים בו מאבקים היסטוריים יצריים, בין היריבים הפוליטיים הגדולים – בין בן גוריון לבגין ואחימאיר, ובין בן גוריון ויורשיו בשמאל לבין שלושה דורות למשפחת נתניהו: הרב, הפרופסור וראש הממשלה. האם יהיה זה יוני האחרון של ביבי בשלטון?