הסגברה היא מילה נוראית. כלומר, הסגברה כשלעצמה היא עניין לגיטימי בעיני, מהטעמים שיפורטו להלן, אבל עוד קודם לכן - הביטוי הוא מעצבן. לרוב אני חסיד של השפה העברית, גם כשהיא נשמעת קצת ארכאית: "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ", למשל, הם בעיני שמות מוצלחים בהרבה לגוף תקשורת בעברית מאשר "הוט" או "יס". אני יודע ששירותיו של מי שהגה את שני השמות האחרונים לא נשכרו כדי להגן על העברית אלא כדי למכור מינויים, ובכל זאת הייתי מצפה לקצת אחריות - אחרת תישאר העברית שפת קודש בלבד, כפי שהייתה עד לפני מאה שנים - ומי שחושב שאני מגזים מוזמן להתחקות אחר עקבותיהם של ניבים אבודים.
איפה היינו? אה, כן - הסגברה.
הסגברה היא דוגמה למילה שדווקא הייתי מחליף בכיף בביטוי לועזי: היא פשוט כמו "חכירה" - נשמעת יותר כמו משהו שנועד להרחיק ליחה מהגרון מאשר ביטוי לשוני סביר. מה האלטרנטיבה (סליחה: החלופה)? אולי "מניפולציה" - עם "מני" בסגול, כמו מני פאר, אללה ירחמו (ביטויים בערבית אני דווקא אוהב).
לפני שניגש לעצם הדיון, אקבל על עצמי בהכנעה את דין התנועה הפמיניסטית: אני מסגבירן בלתי נלאה - ואם אני צריך למנות כאן שלושה נימוקים חשובים להקלה בעונש, הרי שראשית אטען שלפחות בקטע של ההסגברה אני בי–סקסואל. כלומר, אוהב לחלוק תובנות עם גברים ונשים כשאני יותר אקטיבי מפסיבי (פעיל מסביל, כן אני אמשיך להתנצל עד סוף הטור הזה בכל פעם שבה אחטא לשפה). אם כבר להידרש לאותה טרמינולוגיה (מינוח), אצהיר בזאת שאיני כופה את ההסבר שלי על אף אישה או גבר - מי שלא רוצה לשמוע, רשאי/ת להתפזר לאלתר לפני שיעוררו חשד (לפיו הם דווקא רוצים עוד).
שנית, אטען להגנתי שכמו חלק מגינונים גבריים אחרים, אצלי לפחות מדובר כבר מזמן בקריאת גבר של מי שהובס: אני רגיל לקבל הוראות הפעלה מנשים כמעט על כל צעד ושעל, כך שהביטוי הכמעט יחיד שנותר לי מכבודי הרמוס הוא לפחות להראות לכן שאני מבין טוב יותר מכן למה אני עושה את מה שאתן אומרות לי לעשות.
שלישית - ואולי זו דוגמה טובה ליישום בפועל של הסעיף הקודם: אם את לא רוצה שאסגביר לך מה לעשות - תלמדי לחנות ברוורס! ולא, מאמי, את לא צריכה לסדר את השיער כדי להיראות טוב בטלוויזיה הקטנה הזאת שנדלקה פתאום באמצע לוח המחוונים - היא מראה לך את אחורי הרכב. "אחורי הרכב", אמרתי, לא, לא התכוונתי שזה "עושה לך תחת", איך מכל מה שאמרתי הבנת דווקא את זה?!
לכל מי שחושבת שהפסקה האחרונה הייתה קרנפית על גבול הוולגרית (גסת רוח), אבהיר שגם הקרנפות הקלה, במקרה דנן, היא מחאה על כך שאתן כבר מזמן אוחזות בהגה כשאפילו הזכות לומר לכן לאן לנסוע נחמסה בידי ווייז.
אחרי שגמרתי להסגביר את עצמי, בואו נדבר קצת על פוליטיקה. מערכת בחירות לפנינו, וכגבר ברור לי שאני מוכרח להסגביר קצת את הסיטואציה: מכירות את זה שאתן מרגישות לפעמים תקועות עם גבר שאין סיכוי שהייתן בוחרות בו מחדש לו ניתן היה לשוב למצב הגופני של גיל 20 עם תובנות של בת 40? מה עוצר אתכן מלפרק את החבילה? בדיוק מה שעוצר אותו: הילדים המשותפים, הנדל"ן המשותף, הידיעה שגירושים משמעם פגיעה קשה ברמת החיים, וההבנה שעם כל הכבוד לכמה שאתם מרגישים צעירים, אתם כבר לא ממש כאלה.
כלומר, זה עשוי להיות כיף לחזור לסצינת הפו"פ, אבל חינני ככל שזה יהיה בגיל 40, בהמשך זה כבר קצת פחות כיף - שלא לדבר על זה שגם אם תמסדו זוגיות חדשה, אין מי שיתקע לידיכם שלא תגיעו לאותו מבוי סתום, ובכלל - גם כשאתם חרא של זוג, אתם בסך הכל משפחה יפה.
שזה, פחות או יותר, כמו הדמוקרטיה, שתחלואיה ופגמיה ניכרו היטב בשבוע שעבר (ויוסיפו להתגלות לעינינו במהלך שלושת החודשים הבאים), ממש כמו תקופה רעה בזוגיות שגורמת לנו למקד בפרטנר את כל האנרגיות השליליות. דווקא ברגעי חולשתה ניכרים בדמוקרטיה אם לא יתרונותיה על דרך החיוב, אזי לפחות האיוולת שבחלופותיה: דמוקרטיה היא אולי חתיכת כאב ראש, אבל דיקטטורה דרכה לעורר תקוות שווא בהתחלה ולהסתיים תמיד באסון.
משום כך הבטתי בדמוקרטיה הישראלית השבוע, ואף על פי שהתחשק לי להנחית על לחייה סטירה שהגיעה לה בדין, העדפתי להזכיר לעצמי שלא תהיה לי אחרת על פניה.
הייתי ממשיך להסגביר גם במי עלינו לבחור, אבל מאחר שאני חושש שגם ההסגבר הזה יהיה על דרך השלילה בלבד, אחריש. במילים אחרות: אפילו עבורי יש גבול לכמה אהיה מוכן לבלוע כדי לשמור על הזוגיות, סליחה - על הדמוקרטיה. ברור שעל הדמוקרטיה, מאמי, למה מה חשבת שאמרתי?