אתחיל בי, אם כי לא רק על עצמי לספר ידעתי (רחל). הרבה שנים כתבתי סיפורת על המתרחש, בתוכנו ובסביבתנו, באמצע התרחשותו. משנות ה־60 של המאה הקודמת, כשהחלה המדינה, שטופת דם, דמע וזיעה, לעמוד על רגליה, ניצחה שבע מדינות ערב (פחות או יותר) ניצחון מדהים, שהייתי עד לו, כשריונר בששת הימים בסיני, וחלמה על שלום ופריחה, בעודה מחזקת כיבוש ושלטון של השטחים (כך נקראו אז יו"ש). החלה אז מהפכה צבאית, פוליטית, חברתית וחשיבתית עצומה, במדינה שרק מלאו 20 שנה לעצמאותה.
הכל היה אז חשוב, מאתגר ועוצר נשימה, ומקור לא נדלה ליצירה בעיניי: ממלחמת ההתשה על קו התעלה, הרוגינו שם מירי צלפים, כשכל המדינה מתאבלת על כל נער שנהרג, תהלוכות מאיימות של נאמני ארץ ישראל השלמה, התחלת הקיטוב בין בוני המדינה ורוב הלוחמים על עצמאותה לבין הברית שהחלה להתרקם בין הימין הפוליטי־חברתי לצעירי הדת וההתנחלויות הראשונות, דרך מלחמת יום כיפור הנוראה והטראומטית – ועד למהפך הפוליטי (1977), ביקור סאדאת ושיחות השלום עם מצרים; המיתון והאינפלציה, עליית מעמד יוצאי המזרח המקופחים ועלבון הפריפריה, האינתיפאדה הראשונה, השנייה והשלישית, הסכם אוסלו ומתנגדיו, מלחמות לבנון, השלטון המקצין לימינו־דת והשחיתות העצומה בצמרת.
הרגשתי דחף והכרח להמיר אירועים והתרחשויות לספרות, בסיפורים שפורסמו בעיתונים ובספרים, בנובלות וברומנים וגם בתסריטים. היו קוראים ומבקרים שנרתעו מספרות שאינה מרחיקה עדותה, שכותבת מעצם רתיחת ההתרחשויות ולא מזווית ראייה רחוקה. חשבתי שאני יוצר עדות סובייקטיבית וספרותית לקוראיי בהווה ואולי לעתיד, דרך האפשרויות הצורניות והעלילתיות, בשילוב הדמיון והבדיון - אך עם אחריות לאמת העובדתית והאובייקטיבית.
היום, המציאות וגילוייה חזקים מכל תרגומיה לפרוזה ספרותית. אין מבקש ואין יוצר לספרות כזאת, כעדות למצבנו. הדור החדש, שצורך את רצפי המילים הכתובות, רוצה אותן תכליתיות, חד־ממדיות, קצרות בניסוחיהן ובמסריהן, בלי צורך בהעמקה ובחשיבה. הרשתות החברתיות השונות, שהקריאה ויכולת התגובה בהן מיידיות, יצרו תרבות אחרת, קריאה משטיחה ועצלה – מילים, קיצורים ומבני תחביר אחרים, משפטים קצרים, סימנים כתחליף לאותיות ותחושה שהקורא הוא גם כותב, מגיב או יוזם. רבים צורכים כך את החדשות שלהם, את המסרים, הסיפורים (שנהפכו ל"סטוריס") ואת הזדמנויות התגובה שלהם. אין כמעט דרישה לטקסטים ולמסרים ספרותיים, מורכבים, יצירתיים, מטפוריים. לאלה נשאר מעט מאוד מקום בתקשורת (אלא אם כן הם מתורגמים בהצלחה ובאיכות לדרמות טלוויזיוניות), בלימודי הספרות באקדמיה, בחוגי שירה וספרות. גם הניסיון להנחיל לנאמני הקריאה את הספר האלקטרוני לא צלח בשינוי דפוסי קריאה. ערך הספר ירד בסדר העדיפויות. עדיין מודפסים הרבה ספרים, גם ספרות טובה, אך המכירות על הקצה ועדיין מבצעים של "ספרים במשקל" – שלושה ב־100, אחד פלוס אחד ועוד – מתחרים על הקהילה הקטנה של הקוראים הקונים. הנוהג החביב של העברת הספר לרשות הציבור, אחרי קריאתו – השארה על ספסלים בשדרה, למשל - מקשה בעקיפין עוד יותר את מצב הכותבים והיוצרים, שגם כך תמלוגיהם קטנים והולכים.
בעתיד, אני צופה, בחישוב של עלות ורווח ובעזרת כל פלאי החידושים הטכנולוגיים והאלקטרוניים, יוכל כל יוצר שאינו בצמרת מצליחני הכתיבה - לכתוב, לערוך, להדפיס, לעצב, לכרוך, לפרסם ולשווק בעצמו את יצירותיו. כי למרות הכל, כמו להבת־תמיד שנשמרת, תמיד יהיו ספרים, קוראים וכותבים. חגשמח בלי אימוג'י.