הבעיה היא אצלנו: חמאס מוכן לקחת את הסיכון בהליכה על סף מלחמה

אני רוצה להתייחס במאמר זה לדבריו על הרתעת חמאס מפני מלחמה. לדעתי, הכותרת הזאת אינה שלמה ואינה משקפת את מלוא המציאות. להערכתי, הכותרת הנכונה יותר היא זאת: חמאס יורה רקטות על ישראל, בעת הצורך, ומפעיל אלימות תמידית, למרות שלא היה רוצה שהאלימות הזאת תתפתח לכדי מלחמה כוללת.

ואסביר את עצמי: בצוק איתן, חמאס (ונספחיו) ירה 3,852 רקטות. בשנת 2015 הוא ירה 15 רקטות, ב־2016 גם 15 רקטות, וב־2017 הוא ירה 29 רקטות. אבל מאז מרץ 2018 הוא החל במדיניות חדשה לגמרי, כאשר ב־2018 הוא כבר ירה 1,119 רקטות, ועד יוני 2019 הוא כבר הספיק לירות 784 רקטות. זה רק מרכיב אחד של המדיניות החדשה: המרכיב השני הוא לחצים אלימים מבוקרים המיועדים להחזיק את האוכלוסייה האזרחית שלנו בעוטף עזה במתח עולה ויורד, ולהציק לה ולצה"ל ברשימה ארוכה של פעילויות במינון עולה ויורד: בלונים, רעש בלילה, צעדות, ירי.

 

הנקודה החשובה ביותר לענייננו בהקשר לחמאס היא שככל הנראה הוא באמת אינו רוצה במלחמה כוללת, ברם, זה אינו מונע ממנו לנהוג בחוצפה, לאיים כל הזמן ולהכריז בראש חוצות: אנחנו נמשיך באלימות. העובדה שהוא נוהג כך, העובדה שהוא לא נרתע מלשגר מאות רקטות על ישראל במסגרת מימוש איומיו - מעידה לדעתי על כך שהוא מוכן להסתכן וללכת מול ישראל עד סף מלחמה. או כפי שקוראים לזה בלעז Brinkmanship. במילים אחרות, חמאס יודע שהליכה כזאת עד לסף מלחמה עלולה בסופו של דבר להביא למלחמה כוללת. והוא כנראה מוכן לקחת את הסיכון הזה.

למה? לדעתי, חמאס ער ומודע היטב לכל העכבות של ישראל המונעות ממנה לצאת למלחמה כוללת מולו. בראש ובראשונה, החשש מאבידות של חיילים בלחימה הקרקעית. הוא לא צריך בשביל זה הרבה מודיעין. הוא שומע את זה מעל כל גבעה בישראל; הוא קורא שסגן הרמטכ"ל לשעבר אומר בראיון שישראל "מפחדת". אכן, יש הבדל תהומי בין עולם הערכים וטבע המלחמה שהיו לפני 50 שנה בהתשה מול מצרים. אז לא היה יום בלי פשיטה, גדולה כקטנה, נגד המצרים; אם איני טועה, חטיבת הצנחנים לבדה ביצעה 18 פשיטות בחודש אחד. היום אנחנו רק "מכילים", אך בפחד לא מרתיעים.