1974 הייתה אחת השנים התוססות בישראל. כשברקע עדיין מהדהדת מלחמת יום כיפור, עם השכול והכאב העצום שהותירה אחריה, התנפצו הנאיביות והתמימות האופייניות והומרו בפרץ של יצירה שניסתה לרומם את רוחה של המדינה הצעירה. בזמן הזה סרטי הבורקס חרכו את האקרנים, להקת כוורת העלתה את המורל עם שירי נונסנס, ושירי הלהקות הצבאיות התמוססו לאטם ופינו את מקומם לדיסקו. בתקופה הסוערת הזו שלושה חברים, שני גברים ואישה, מצאו את עצמם יחד בדירה שכורה בתל אביב: אבי נשר, קצין בצה"ל על סף שחרור, יהודית (דיתה) אביוב (שטמר), חיילת משוחררת ויצחק (איציק) צחייק, עורך סרטים.



"הכרתי את אבי בצבא", מספרת אביוב. "שירתנו יחד במודיעין: הוא היה קצין צעיר ואני חיילת במחלקת מחקר. את מלחמת יום הכיפורים העברנו יחד בקריה בתל אביב בהמון שעות של שיחות ודיבורים וחברותא, ובעיקר הרבה קולנוע. באתי מראשון לציון, שנחשבה אז לפריפריה, ותל אביב הצטיירה לי כניו יורק".



גם נשר וצחייק הכירו מהצבא. "הייתי חייל ביחידה מובחרת ונפצעתי, והוא היה במחנה מטכ"ל במחסן כביסה. התחברנו", אומר נשר. "יצחק היה ממוצא עיראקי ואני ממוצא רומני, ושנינו אהבנו קולנוע. הוא היה עורך את הסרטים הקצרים שעשינו בזמן הצבא. זו הייתה חברות כמו שוודי אלן וקלינט איסטווד יהיו חברים".



הרעיון לעבור לגור יחד נולד אצל שלושת החברים די בספונטניות, כפי שאביוב מתארת: "אחרי שהשתחררנו, חשבנו לעצמנו: 'מה עושים?', אבי מרמת גן (הוא תמיד אמר זאת במלעיל), אני מראשון לציון, ואיציק צפונבוני מתל אביב. החלטנו לחפש דירה. בתקופה ההיא מי היה מעלה על דעתו שבחורה צעירה תעזוב את הבית ותעבור לתל אביב, ואם לא די בכל זה עוד תגור עם שני בנים?".





השלושה מצאו דירה ברחוב ז'בוטינסקי 15, ליד דיזנגוף ובן יהודה ולא רחוק מהים. "היינו קוראים לאזור שלנו 'דיזנגוף'", נזכר צחייק. "בוועד הבית היה זוג זקנים שתמיד היו מסתכלים עלינו בעין עקומה והיינו מתפקעים מצחוק".



כשלושה חובבי קולנוע מושבעים, הדירה הקטנה במרכז תל אביב הפכה ל"מקדש" לתרבות, מוזיקה ואומנות. "איציק היה האיש הטכני. הייתה לו מצלמת סופר 16 מילימטר ומקרנה", נזכרת אביוב. "היו מגיעים חברים והיינו פותחים את הדלתות של החדר שלי ומקרינים סרטים על קיר המסדרון. זה היה פשוט קסם! איציק בקשרים שלו השיג והביא כל סרט אפשרי כמעט. אבי הביא איתו מניו יורק אין ספור פסקולי סרטים ותקליטים של מוזיקה קלאסית, מיוזיקלס ומוזיקה מודרנית, הכל מהכל. 'השביעית של בטהובן', למשל, התנגן אצלנו בדירה הרבה פעמים".



"מדי סוף שבוע היינו בולעים לפחות שמונה סרטים עם הפסקת אוכל קצרה בין סרט לסרט", מספר צחיייק. "זו הייתה דירה מאוד פרועה".



באותה תקופה ניסו השלושה לשלב כוחות ולביים יחד סרטי פרסומת לטלוויזיה החינוכית, שהייתה אז בשיאה. "נתקלנו במפיקים שדרשו שנתמסחר וניסו לגעת לנו באומנות", אומר צחייק.



נשר מוסיף: "הרגשתי שמה שאנחנו עושים הוא סוג של שקר, כי רציתי לעשות אומנות ולא למכור את האומנות שלי בשביל כסף".




פגישת מחזור


אחרי קצת יותר משנה של מגורים משותפים ולמרות החברות והכיף, החליטו השלושה לפרק את החבילה ולצאת לדרך עצמאית. "הרגשתי שאני לא יכול לעשות יותר סרטים דוקומנטריים בארץ והחלטתי לעזוב לארצות הברית", מציין נשר, שנסע אז עם בת זוגו שרון הראל ללמוד קולנוע. אביוב עברה לירושלים והחלה ללמוד בבצלאל, וצחייק המשיך לערוך סרטים.



חלפה קצת יותר משנה, ושלושת השותפים לשעבר מצאו עצמם שוב ביחד, הפעם ביוזמתו של נשר. "אבי חזר לארץ עם תסריט לסרט חדש שהוא ושרון הראל עבדו עליו - 'הלהקה' שמו", מספרת אביוב. "אבי הציע לי להיות ארט דירקטור בסרט, תפקיד שמעולם לא התנסיתי בו קודם לכן, והוא הציע לאיציק להיות העורך".



"אם היית אומר לי שתוך שלוש שנים נחזור ונתכנס כולנו יחד ונעשה סרט, זה היה נשמע מטורף ובלתי אפשרי, כי בישראל של אז היו או סרטי בורקס או סרטים עם כוונות טובות שאף אחד לא ראה. לא היה מקום לעשות סרטים מהסוג שאנחנו רצינו לעשות", טוען נשר. "גם הסרט 'מציצים' נכשל כשיצא, כי תיאר הוויה ולא היה לזה מקום אז".



אבי נשר. צלם : אריק סולטן
אבי נשר. צלם : אריק סולטן



הסרט "הלהקה", שיצא ב־1978, גולל את סיפורה של להקה צבאית בישראל בסוף שנות ה־60, על החברויות, הרומנים, המריבות והסולואים. הוא זכה להצלחה מסחרית ואומנותית מסחררת והפך את נשר בן ה־25 לאחד הבמאים המבטיחים בישראל. "כשהסרט הצליח, אנשים אמרו: 'מה תעשו עכשיו?!'. הבנתי שיש לי סיפור בין הידיים", מגלה נשר. "עניין אותי לכתוב על הכוח המתפרץ והמהפכני שאפשר את 'הלהקה', והכוח הזה טמון בחבורה ובחברים שלי, דיתה ואיציק. בדיוק כמו ש'מציצים' נכתב על אורי זהר ואריק איינשטיין, רציתי לכתוב סרט על החבורה שלי".



"היינו קצת מבולבלים מכל ההצלחה, ואז אבי הגיע עם הרעיון של סרט על החיים שלנו, על הדירה שגרנו בה יחד ופתאום זה נראה הדבר הכי טבעי וקל לעשות", אומר צחייק, "בניגוד ל'הלהקה', שבו היינו צריכים לעשות תחקיר ארוך, בסרט עלינו הכל כבר היה מוכן מהבית".





"עוד לא התאוששתי מהעבודה המתישה על 'הלהקה', ואבי אמר שעושים סרט נוסף. בהתחלה אמרתי לו שזה גדול עלי, אבל הוא לקח את בן לם, מבוגר אחראי שקצת יוריד ממני את הלחץ מהכתפיים. זה עבד נהדר ובאמת שחרר אותי ואפשר לי לא לבוא כל כך מבוהלת לפרויקט אחרי שידעתי כמה קשה זה היה בסרט הקודם".



זמן קצר לאחר ש"הלהקה" יצא לאקרנים, החלו הראל ונשר לעבוד על התסריט החדש, שנשא בהתחלה את השם "נזק", על שם מכוניתו של מושון, מהדמויות הראשיות. "בחרנו את השם הזה בגלל שהיינו חבר'ה צעירים וטיפה אנרכיסטיים", אומר נשר. בהמשך הוחלט שייקרא "דיזנגוף 99", אף שדירת הרווקים שכנה בכלל בז'בוטינסקי 15.



הידיעה על תחילת העבודה על הסרט פורסמה לראשונה בעיתון "דבר" ב־28 באוגוסט 1978 ובה נכתב: "בחודשים האחרונים ישבו אבי נשר ושרון הראל בניו יורק וכתבו תסריט חדש, שעלילתו שמורה עדיין בגדר סוד כמוס. דבר אחד ברור כבר, שזה יהיה סרט שעלילתו מתרחשת בעיר הגדולה ובמרכזו חבורת צעירים עליזים".



התסריט גולל את סיפורם של שלושה חברים: אסנת "אוסי" סלומון, צעירה יפה וחברותית מכפר סבא שמגיעה לעיר הגדולה; נתן "נתי" שחר, חייל משוחרר שגר עם ההורים, מחליף עבודות מזדמנות כמו גרביים ומגיע כעובד חדש וציני למשרד פרסום, ומשה "מושון" אלבז, שלומיאל חסר ביטחון והוגה פטנטים, שעובד אף הוא במשרד.



השלושה מחליטים לשכור יחד דירה ברחוב דיזנגוף 99. הם מעטרים אותה בפוסטרים של מיטב סרטי הקולנוע של התקופה ("שיגעון המוזיקה", "רוקי", "אמריקן גראפיטי"), מקיימים ערבי צפייה בסרטים במצלמה 16 מ"מ עם כל החברים ושומעים מוזיקה קלאסית. את זמנם הם מעבירים גם בפלירטים חולפים ובבילויים עם חברים בפאבים ובדיסקוטקים ובמקביל משקיעים את כל חסכונותיהם בניסיון לפרוץ עם סרט פרסומת לחברת "בירה", ותוך כדי כך לומדים דבר או שניים על חברות אמת.



לא קשה לנחש שאביוב שימשה השראה לדמותה של אוסי, נשר שימש השראה לדמותו של נתי וצחייק לדמותו של מושון.



"הלהקה" היה האודישן שלנו


הליהוק והאודישנים ל"הלהקה" ארכו זמן רב, אבל חייהם של נשר וחבריו היו קלים יותר ב"דיזנגוף 99": רוב הקאסט של הסרט הראשון לוהק גם לסרט הזה. "אבי אוהב לעבוד עם אנשים ולעשות איתם דרך", מסביר צחייק. "מאחר שכולנו היינו חברים טובים ובילינו הרבה ביחד, גם מחוץ לשעות הצילומים, היה טבעי להמשיך עם אותו צוות".



התפקיד הראשי של נתי שחר ניתן לגידי גוב, ומאיר סוויסה גילם את דמותו של מושון ("כבר בזמן 'הלהקה' ראינו שיש דמיון ביני לבין סוויסה"). גלי עטרי, רגע לפני הזכייה באירוויזיון עם "הללויה" קיבלה את התפקיד של מירי, המאהבת של נתי, וחלי גולדנברג קיבלה את התפקיד של אילנה, עובדת המשרד וחברתה של אוסי. גילת אנקורי ואייל גפן היו לשחקני הפרסומת, וסמדר ברנר קיבלה את תפקיד המזכירה במשרד שבו עבדה החבורה. "רובנו לא עשינו אודישן לסרט הזה. 'הלהקה' היה האודישן שלנו", אומרת ברנר שב"הלהקה" גילמה את יפצ'וק.



את התפקיד הנשי הראשי קיבלה ענת עצמון. היא לא הגיעה מ"הלהקה" אלא משובר קופות אחר: "אסקימו לימון". "אהבנו את ענת ב'אסקימו לימון' והרגשנו שהיא מתאימה לנו בדיוק לחבורה", אומר נשר.



ענת עצמון אסקימו לימון צילום יח''צ מתוך הסרט
ענת עצמון אסקימו לימון צילום יח''צ מתוך הסרט



"שמחתי לעשות תפקיד אחר מהסרט שבו התפרסמתי", אומרת עצמון. "בחורה מכפר סבא שמתמודדת עם החיים בתל אביב, זה היה גיוון מבחינתי. זה בדיוק מה שהיה בראש שלי: לגלם דמות אחרת ותפקיד אחר".



והיו עוד שמות מפורסמים יותר ופחות שהשתתפו בסרט. כחברים של השלושה למשל לוהקו דב רייזר ושלמה ("ג'ינג'י") גולדברג, שסיפר שדמותו הייתה מבוססת על מבקר הקולנוע מאיר שניצר. גם אורלי זילברשץ הייתה שם ואפילו רמי פורטיס ודורון אייל ("שולץ האיום") כחברי להקת הפאנק "החוצפנים". מי שלא מצמץ יכול היה לראות שם גם את הזמר איתן מסורי.



מאחורי הקלעים חלוקת התפקידים נשארה כשהייתה: נשר ביים וכתב, הראל כתבה, הפיקה וליהקה, אביוב נשאה בתואר המנהלת האומנותית, וצחייק ערך את הסרט.



הקשיים הכלכליים שאפיינו את העבודה על הסרט הראשון של השלושה - שנעשה בהפקה כמעט עצמאית - לא חזרו הפעם. הצלחת "הלהקה" שכנעה את המפיקים ארנון מילצ'ן ודוד שפירא ז"ל לתת לצוות גב כלכלי. לפי אתר "ספר הקולנוע הישראלי", תקציב הסרט עמד על 7 מיליון לירות.



"ב'הלהקה' היינו עלה נידף ברוח מבחינה כלכלית, ופעמים רבות עמדנו לסגור את ההפקה. נוצרו לנו הרבה שערות לבנות בגלל זה", מחייך צחייק, "פה הייתה לנו הפקה יותר מבוססת עם מילצ'ן ושפירא ועוד גופים משמעותיים. היה יותר קל לעשות את הסרט הזה עם צוות מקצועי יותר והיו לנו גם סצינות גדולות יותר".



"המפיק בפועל של הסרט שלח לארנון מילצ'ן מברק וכתב לו שלתסריט הזה אין סיפור, אין אהבה גדולה, הסרט לא מתקדם, והמליץ לו לרדת מהעניין", אומר נשר, "עד היום מילצ'ן מגדיר את 'דיזנגוף 99' כאחד הסרטים שהוא הכי אוהב לצד 'היו זמנים באמריקה' ו'אישה יפה'. מילצ'ן הבין שהסרט עוסק באנרגיה ולא בסיפור, ובזמנו אנשים לא הבינו את זה".



14 שעות עבודה ביום


לאחר שליהקו את השחקנים, החלו בשלהי 1978 במסכת חזרות אינטנסיבית ולימוד התפקידים. "זו שיטת העבודה של אבי: עושים הרבה מאוד חזרות ובאים כשהתסריט הדוק ומהודק והדמויות ברורות לשחקנים", משחזר מאיר סוויסה. עשינו חזרות על הסצינות כולל תנועות מצלמה, וזה היה בית ספר. החזרות ארכו כחודש ומילצ'ן ביקר אותנו הרבה".



עשיתם תחקיר עם האנשים שאת דמויותיהם גילמתם?
עצמון: "אבי סיפר לי על דיתה, על התכונות והאופי שלה. מהסיפור שלה ומהמסגרת שהוא כתב אותה, יכולתי להבין איך מתמודדת בחורה שמגיעה מפרבר לעיר הגדולה. לעבור מראשון לציון לתל אביב היה דבר גדול בזמנו.



"חלקים אחרים לא היו לי קלים. למשל כשהייתי צריכה להיות הבחורה הכנועה והאוהבת שלא מקבלת את האהבה של נתי. הייתי צריכה להיות ילדה טובה ירושלים, אבל אני לא באתי מהמקום הזה. ניסיתי להעיר את הצד הזה שבי של הילדה הטובה שלא עושה צרות ובעיות, אוהבת מאוד וכואבת כשלא זוכה באהבה, לעומת גלי עטרי שהייתה יותר נחשקת במובן הזה".



סוויסה: "אצל אבי נשר לפני שקוראים את התסריט יש שיחות ארוכות על הדמות שאתה אמור לגלם. גילמתי את צחייק, אבל עם אינטרפרטציה אישית. זה היה לחקות את רוח הדברים ולא את איציק עצמו. הוספתי כמה דברים משלי, והדמות של צחייק הותאמה אלי. הייתי בבוסר של עשייה במדיה הזאת באותה תקופה, והדבר הבסיסי לדעתי היה להיות כמה שיותר אמין על המסך ולגרום לאנשים להאמין שאכן זו דמותך".



ענת עצמון. צלם : אריאל בשור
ענת עצמון. צלם : אריאל בשור



גלי עטרי: "הדמות של מירי שונה ממני, אבל הזדהיתי איתה עד מאוד במסגרת עבודתי כשחקנית".



אבי, דיתה ויצחק: עד כמה הדמויות שמבוססות עליכם דומות לכם במציאות?



צחייק: "יש המון קווי דמיון בין הדמות של מושון לביני, רק שאבי לקח את הדמות היותר כיפית לעצמו. תמיד צחקנו על זה".



אביוב: "התפקיד של אוסי מבוסס עלי כמו שהדמויות של איציק ואבי מבוססות עליהם - בעירבון מוגבל. פעם כתבו באיזה עיתון שענת חיקתה את שפת הגוף שלי, זה שטויות. בואו נשים את הדברים בפרופורציות. הדמויות הוקצנו בכוונה בתסריט, אבל שמחת החיים והאופטימיות והרצון ליצור ביחד - אלה דברים שהשתקפו גם בסרט. גם כשהיינו בדירה שלנו עצובים ומדוכאים, היינו ביחד ולא ויתרנו אחד לשנייה, זו הייתה חברות אמיתית. גם היום אם אצטרך משהו מאבי או מאיציק, הם מיד יבואו לעזור. זו חברות.



"מה שכן, הסרט תיאר בדיוק את התחושה שהייתה לי במעבר מהפריפריה לתל אביב, זה היה וואו. אנחנו היינו הדופק החי והקצב התל אביבי האמיתי והאותנטי של אותה תקופה".



נשר: "אני תמיד עושה סרטים על חבורות, ואני עצמי תוצר של חבורה. האנשים שגרו איתי בדירה, איציק ודיתה עד היום חברים שלי כמו משפחה. כל הדמויות ב'דיזנגוף 99' היו אנשים שהיו חלק מהחיים שלי בזמן עשיית 'הלהקה' ועוד לפני זה".



בינואר 1979 החלו לצלם את הסרט בכמה מוקדים: בפאב בתל אביב (כיום "המסבאה"), בדיסקוטק "The Place" ("המקום") בנתניה, במשרדים של נשר והראל בבן יהודה בתל אביב ובדירה גדולה ביפו. לוקיישן החוץ צולם ממגדל שלום מאיר, שהיה אז המגדל הגבוה בתל אביב.



גלי עטרי. צלם : אוהד רומנו
גלי עטרי. צלם : אוהד רומנו



צילומי הסרט ארכו 35 יום. "כיום זה נחשב הרבה זמן, כי מצלמים סרטים ישראליים ב־20 יום", הוא אומר. יום צילומים ארך 10־14 שעות אינטנסיביות.



ב־24 בינואר 1979, כפי שפורסם בעיתון "דבר", החלו להתגלע בעיות על הסט. "באחד מערבי השבוע שעבר חנה הטנדר, המשמש כמלתחה ניידת, בנקודת האיסוף ביפו, ליד הנמל הישן", נכתב בעיתון, "ובכן חונה לו הטנדר, נהגו יוצא לרגע לשאוף את אוויר הים וכשהוא חוזר - הנה המכונית איננה. וגרוע מזה, גם התלבושות היקרות, שהושקעו בהן חודשים של עבודה ורבבות לירות נעלמו ואינן". כשהקראתי לשרון הראל את הידיעה הזו, היא נזכרה וסיפרה: "זה היה רגע נורא מלחיץ, כי כל עיכוב כזה עלה עוד כסף. בסוף הזמנו עוד בגדים ואיכשהו הסתדרנו".



עוד מכשול שעמד בפני נשר וחבריו היה רישיון הנהיגה של מאיר סוויסה, או יותר נכון היעדרו. "אבי שלח אותי ללימודי נהיגה ולא הצלחתי לעבור את הטסט", הוא מספר. "אז הם החליטו להתקין מוט גרירה ולגרור אותי עם הרכב. כל מה שהתבקשתי לעשות זה לתת ברקס עדין. עכשיו, עדינות בנהיגה זה לא אני, והברקסים טלטלו את הצלם שכמעט נפל בכל פעם שלחצתי על הברקס, זה היה מצחיק".



"הייתה סצינה שבה מושון נכנס עם הרכב בבית קפה לאחר שאיבד שליטה על הרכב", משחזר נשר. "עכשיו, בגלל שלמאיר לא היה רישיון ומכיוון שאיציק היה דומה לו שתי טיפות מים, הוא נהג במקומו ברכב והוא זה שנכנס עם המכונית לתוך בית הקפה. המחשבה היום מפחידה, כי מישהו יכול היה להיפצע אבל זה אפיין את הסרט - הוא נעשה בלי פחד".



חגגנו את הסרט ואת החברות


כשם שהמגורים בדירה משותפת היו עבור השלישייה חוויה גדולה, כך היו גם צילומי הסרט עבור השחקנים שהשתתפו בו. "בעיני, 'דיזנגוף 99' היה אירוע חברתי הכי מפוצץ ופירוטכני שהיה אז", אומר אייל גפן. "והשיא היה ארוחות הצהריים של הצוות, שהפכו להיות אירוע נוצץ וגרנדיוזי, כמו חתונה. ארנון מילצ'ן וכל מיני שרים ואנשי הבוהמה היו באים לארוחה, שנמשכה שעתיים. התחיל להתפתח שוק אפור של אנשים שרצו להצטרף לארוחות האלו. בעיתונים כתבו שצריך פרוטקציה כדי לאכול ארוחת צהריים בהפסקה של 'דיזנגוף 99'. אבל למרות שהארוחה נוצרה בשבילנו ולמרות שהיא הייתה אמורה להיות אינטימית ורק לחברי הצוות, היינו צריכים לחפש מקום לשבת ולפעמים אכלנו בצד, כי בשולחן המרכזי ישבו מילצ'ן, נשר ושאר הסלבס".



"זו הייתה תקופה תמימה, לא היה אגו ולא היו פלצנים. כולם היו נחמדים", אומרת גולדנברג. "אחד הדברים היפים היה שלא תמיד ידענו לקראת מה אנחנו באים: לא ידענו למשל שבסצינת המסיבה ייפלו עלינו בלונים. זו הייתה הפתעה, רגע אמיתי".



"עטפנו את התקרות והחבאנו שם קונפטי עם 400 בלונים שניפחנו", מספרת אביוב. "היה ברור לנו שזו סצינה שמצלמים פעם אחת ואין מקום לפשל. זה היה אתגר והתרגשות אמיתית שהפתיעה את כל הנוכחים. אנחנו שמחים שהסצינה הזאת הצליחה".



"היו לנו הרבה טריקים שהמצאנו", אומר צחייק. "למשל היינו רצים מחוץ לאוטו עם בדים כדי לדמות נסיעה". "לסצינה שבה היו צריכים לתלות אותי בנו במשרד של מילצ'ן קונסולה מיוחדת וקשרו אותי אליה עם תושבת לישבן", מספר גפן. "אבל ברגע שהתיישבתי הכל התפרק. הסט נהרס. כולם צחקו חוץ ממני". "הקטעים הכי מצחיקים היו עם הפטנטים של מושון", מוסיפה עצמון. "הם לא ממש עבדו, ובכל פעם שהתפקששו התחלנו מחדש. התפקענו מצחוק".





המפיקים הראשיים מילצ'ן ושפירא החליטו להביא לצורך הסרט את הצלם הצרפתי הנודע ז'אן בופטי. אלא שעל הסט לא היו דוברי צרפתית, מלבד סוויסה. "הייתי איש הקשר שלהם מולו", הוא מספר. "הם ביקשו ממני להתלוות אליו ולעזור לו להתאקלם בתל אביב בזמן הצילומים. ז'אן היה מוציא אותי בכל ערב למסעדה. הוא היה שותה הרבה. באחד הערבים הוא לקח אותי לסיבוב ברים ושתינו המון. למחרת הייתי בהנגאובר מטורף, על סף התעלפות. עד היום בכל פעם כשאני רואה את הסרט מה שמטריד אותי זה אם רואים שאני על סף עילפון".



"בופטי היה צלם דרעק", מוסיף גפן, "אבל העניין של להביא צלם צרפתי היה יוקרתי. עזוב איכות ותוצרת. הוא היה שתיין רציני, אחרי 12 בצהריים כמעט כל מה שהוא צילם לא היה בפוקוס".



"האווירה על הסט הייתה כיפית לגמרי", מספר דב רייזר, שחלק גדול מהתפקיד שלו נחתך על רצפת העריכה. "הצוות היה מגובש, והמסיבה בסוף ביטאה את התחושה הזו, כי באמת היה כיף לנו ביחד".



"אחרי יום צילום לא היינו הולכים הביתה, אלא ממשיכים למסיבה או מפגש", מוסיף נשר. "היה טשטוש גמור בין תהליך העשייה לבין מה שהצטלם. היינו משפחה, קומונה. חגגנו את עשיית הסרט וחגגנו את החברות. בכל פעם שאני רואה את הסצינה שבה גידי נכנס לחדר כולו הרוס וכולם מחבקים אותו, זולגות לי דמעות. הסצינה הזו אוצרת לתוכה את מהות החברות, ועד היום אני משתדל לשמר אותה".



ללא צנזורה


מלבד ערך החברות, נראה שאי אפשר לדבר על "דיזנגוף 99" בלי לעסוק בסצינות העירום. הסצינה הראשונה מתרחשת לאחר שאוסי ענתה על מודעת חילופי זוגות שהתפרסמה בעיתון. נתי ואוסי מגיעים לדירת הזוג המחליף, ובעוד שאוסי מנסה להוריד מעליה את הבעל החרמן, אשתו מתפשטת ונמרחת על נתי. השחקנית המגלמת את אותה אישה, עדה ספיר, ספגה ביקורת קשה על העירום עוד בטרם הסרט יצא לאור, וזאת כי צילומים מהסצינות התפרסמו קודם לכן. "הייתי מוכנה לכך שאצטרך להופיע בעירום, שכן אין זה קישוט אלא חלק מהתפקיד", אמרה ספיר בראיון ל"מעריב" מאותה תקופה. "שאלתי את בעלי אם הדבר לא מפריע לו, והוא אמר שלא, כל עוד הסצינה העלילתית דורשת זאת".



באותה כתבה תיארה ספיר את שעבר עליה אחרי פרסום התמונות: "פתאום התחלתי לקבל טלפונים ממספר גברים אלמונים שהציעו לי הצעות מגונות. הבנתי שאם אטרוק את השפופרת הם ישובו ויתקשרו, על כן נקטתי גישה שונה - אמרתי לכל אחד מהמטלפנים, 'או־קיי, מדוע לא תבוא? אני מחכה!', התוצאה - הם היו המומים וניתקו את השיחה".



אבל הסצינה הארוטית הזכורה ביותר היא השלישייה בין נתי, אוסי ומירי (גלי עטרי). לאחר שנתי פורט ושר על הגיטרה את All I Have To Do Is Dream של האחים אברלי, השלושה מתחילים לחמם את האווירה, כשברקע מתנגן השיר "שלווה", אחד מלהיטי הסרט "הלהקה".



"הסצינה הייתה מהפכנית", טוען נשר. "היא נורא הפחידה אותנו, כי האנשים האלה היו חברים שלנו, אז כל הזמן חיפשנו סיבות למה לא לצלם אותה. דחינו פעם אחת ופעם שנייה. זה בעייתי ולא פשוט לצלם סצינה כזאת, אבל בסופו של דבר הגענו למסקנה שחייבים לצלם אותה ושהיא חשובה. הסצינה הגדירה למעשה את הדנ"א של הסרט כעוסק בחציית גבולות. בשנות ה־70 הייתה התעסקות אדירה במיניות כמעין הנפת דגל. היה בזה משהו שקשור לשחרור מכבלים של מוסכמות ומשמרנות ומהמגבלות שהחברה שמה עליך.



"אחד היתרונות בלהיות במאי צעיר זה שאתה לא יודע לפחד. אני ממליץ לסטודנטים לא לפחד לעשות סרט ראשון. בנעורים יש בורות גמורה אבל גם אומץ גדול - ואומץ תמיד מנצח בורות.


גילת אנקורי. צלם : אריאל בשור
גילת אנקורי. צלם : אריאל בשור


עד כמה השחקנים זרמו לסצינה?
"מעולם לא עשיתי דבר שלא על דעת שחקן. אני משתף את השחקנים שלי בתהליך היצירה, ובחיים לא כפיתי סצינה על אף שחקן. העניין הוא שלא ידענו איך מצלמים סצינה כזו. צילמנו אותה בשתי מצלמות, והיה בזה משהו מפחיד ומרומם בו זמנית. בזמן הצילומים בבניין הייתה דממת מוות.

"אגב, מה שהיה מעניין בשנות ה־70 כבר לא כל כך מעניין כיום. כשצילמנו סצינת סקס בסרט 'הסודות', עוד כשאמרתי אקשן כבר ידעתי שהסצינה תרד בעריכה כי זמנים השתנו. כיום זה כבר לא מהפכני כמו בתקופה ההיא. יש כיום באינטרנט כל כך הרבה חומרים מיניים, שסצינת סקס שיש בה רק ממד מיני ואין בה ממד סיפורי תרד בעריכה. ב'דיזנגוף 99' הסצינה הייתה חלק בלתי נפרד מהסרט, והיה ברור לכולנו שצריך לעשות את זה".

ענת עצמון מספרת מה גרם לה להעז ולהצטלם לסצינה: "לאבי הייתה יכולת לגרום לשחקנים להיכנס לדמות באופן טוטאלי. היות ואנחנו האמנו שהסצינה הזו התרחשה בחיים שלו, אז כשחקנית צעירה חשבתי שאנחנו צריכים להיות נאמנים לאמת. להגיד שזה היה קל? זה לא היה קל, אבל הייתי חלוצת הקולנוע הישראלי והחלטתי ללכת עם זה עד הסוף. עד סוף מסוים זאת אומרת".

מתחרטת?
"ממש לא. לא עשיתי רע לאף אחד".

"עד היום אני זוכר את מספר הסצינה: 112" מציין צחייק. "אני זוכר כי כל הזמן התחבטנו אם היא תעבור את הצנזורה. הסצינה לא הייתה מתוסרטת לחלוטין. מה שקרה - קרה ונשאר. זה מסוג הדברים שאתה לא מתכנן אותם".

צליל מכוון

במקביל לצילומי הסרט, החלו נשר, צחייק והראל לרקום את הקונספט לפסקול שילווה את הסרט, זאת לאחר שפסקול "הלהקה" הפך לרב־מכר במצעדי המכירות והפזמונים. גם במקרה הזה היה מדובר בהצלחה עם להיטים שאהובים עד היום כמו "דרך ארוכה" (גלי עטרי), "לגור איתו" (ריקי גל), "מסיבת יום שישי" (צביקה פיק), "צליל מכוון" (יצחק קלפטר), "לילה לי" (יוריק בן דוד), "עוברים דירה" (דורי בן זאב) ו"דיזנגוף 99" (יגאל בשן).

"הפקת המוזיקה הייתה הרפתקה בפני עצמה", מגלה נשר. "עשינו פה משהו נועז שלא מומלץ לעשות בקולנוע: הצגנו לקהל שירים חדשים ולא מוכרים שנכתבו במיוחד לסרט. השירים נועדו לבטא את הלך הרוח של הסרט וכולם נכתבו על ידי אנשים שהיו חברים שלנו. לחלק מהאומנים אני פניתי, לחלק פנה רוני בראון, שעבד אז בחברת התקליטים CBS. צביקה פיק שעשה אודישנים לתפקיד של ששי קשת ב'הלהקה' יצר לנו את "מסיבת יום שישי", ויגאל בשן שסירב בזמנו לשחק ב'הלהקה' בתואנה שהיינו טירונים, והתחרט לאחר הצלחת הסרט, עשה תיקון ב'דיזנגוף 99' כשיצר ושר את שיר הנושא.



והיה גם הפסקול עם מוזיקה בסגנון דיסקו של אריק רודיך. "מאחר שהיינו צריכים מוזיקת מועדונים לסצינות שונות בסרט ולא רצינו להשתמש במוזיקת ספרייה ולא היה לנו כסף לשלם על זכויות ללהיטים מוכרים מחו"ל - הלכנו על מוזיקה מקורית", מספר צחייק, שהפיק את האלבום של רודיך. "היו שם כמה נעימות מאוד יפות, אבל לא היה לתקליט הזה סיכוי להצליח כמו האלבום עם השירים הקלאסיים".

"אבי ואני היינו חברים עוד לפני שהתחלנו לעבוד על פס הקול", נזכר רוני בראון שהיה אחראי מטעם CBS על העיצוב האומנותי של הפסקול. "הגדרת המשימה שלנו הייתה די מגלומנית: החלטנו שנעשה את הפסקול הכי טוב שיצא ונשווק אותו כאלבום שהוא פנתיאון, על אף ששום שיר לא נשמע לפני כן ולא היה מוכר. הכל היה חדש. לא רצינו לוותר על שום שיר, לכן החלטנו להוציא שני תקליטים. הם כללו מגוון רחב של סגנונות: מפורטיס, שהיה אז די אוונגרדי, ועד צביקה פיק, שהיה פופי. היו גם בלדות כמו למשל 'צליל מכוון' של קלפטר או 'לילה לי' של יוריק בן דוד. הפסקול הצליח מיד עם צאתו ויש שם שירים נפלאים. הייתי ממליץ לקולגות שלי ב־NMC להוציא לרגל 40 השנים לסרט את הפסקול על גבי תקליט ויניל".

מכל השירים הנהדרים רק "דרך ארוכה" מבוצע במהלך הסרט. השאר נשמעים בפסקול. את השיר שביצעה גלי עטרי (בתפקיד מירי), כתבה תלמה אליגון־רוז והלחין קובי אשרת. "אבי עשה פה מהלך מבריק", אומר אשרת, "עד אז בסרט ישראלי לא שילבו רק שירים מקוריים, וצריך אומץ לזה. הייתה לי זכות שהוא בחר ב'דרך ארוכה' כשיר המוביל בסרט. זה היה הלהיט של גלי רגע לפני הזכייה של 'חלב ודבש' באירוויזיון עם 'הללויה', והוא נכלל גם באלבומה הראשון".

"הייתי צריכה לנגן ולשיר את השיר מתחילתו ועד סופו", נזכרת עטרי, "לא ידעתי לנגן בפסנתר, וכדי לעמוד במשימה במשך חודש למדתי לנגן את השיר. מה שרואים בסרט זו תוצאה של הקורס המזורז שעברתי".

כחלק מהפרומו וקידום הסרט עוד טרם צאתו לאקרנים, יצאו שני שירים מתוכו כסינגלים. "צליל מכוון" יצא ב־28 במרץ 1979 ואחרי כשלושה חודשים העפיל למקום הראשון במצעד הפזמונים של רשת ג'. "דרך ארוכה" יצא ב־29 במאי באותה שנה כסינגל ולאחר פחות מחודשיים הגיע למקום השני במצעד הפזמונים של רשת ג'. "לקחנו השראה משירי הפסקול לסרט 'שיגעון המוזיקה' שהבי־ג'יז שחררו כפרומו ב־1977", מגלה נשר. "שחררנו את שני השירים כדי ליצור דיבור על הסרט עוד לפני שיצא".

בלונים בקולנוע "אסתר"

לאחר סיום הצילומים וטיזרים שפוזרו מכל עבר הגיע היום הגדול. הפרמיירה נערכה ביום שישי, 15 ביוני 1979, לפני 40 שנה בדיוק, בשעה 16:30 בקולנוע "אסתר" בכיכר דיזנגוף.

"שמנו בלונים וקונפטי בתקרה של הקולנוע, ובסצינת המסיבה בסוף הסרט כשהבלונים ירדו על המסך אז גם באולם ירדו הבלונים", נזכר נשר, "הקהל היה מחובר לזה. זה ייצג הלך רוח".

מי שפחות יצאה מרוצה מהפרמיירה וזוכרת אותה כטראומה היא השחקנית גילת אנקורי. "להבדיל מ'הלהקה', שהיה הסרט הראשון שלי ואני גאה בו, את 'דיזנגוף 99' אני לא מחשיבה", היא אומרת. "היה לי תפקיד מאוד מעניין וצילמנו המון חומר שמספיק לחמישה סרטים. עוד לפני שהסרט יצא ראיתי את אבי במקרה. הוא הזמין אותי לבוא איתו לקולנוע 'אסתר' כדי לבדוק את הכתוביות של הסרט, ועל הדרך אמר לי כבדרך אגב שנאלצו לקצץ חומר. ראיתי את הכתוביות והשם שלי היה במקום גבוה, אז הלכתי הביתה שמחה.

"הגעתי לפרמיירה עם בן הזוג שלי דאז והורי, שבאו מירושלים במיוחד. התחיל הסרט ואני לא נמצאת ורק מבליחה פה ושם. זה היה רגע מביך. נורא התביישתי והרגשתי מושפלת. לפני כשלוש שנים עשיתי עם אבי את הסרט 'החטאים', ובצילומים עצמם אבי התחיל לערוך לי את הטקסט. אמרתי לו: 'לא! זה קשה לי!' והוא אמר שבשנים האחרונות הוא עורך את הסרט תוך כדי עשייה. כל מה שהוא מצלם נכנס וכך היה. אז באמת הבנתי שהוא למד מאז 'דיזנגוף 99', שבו הוא עוד היה קצת חסר ניסיון. מאז אנחנו חברים מאוד טובים ואני אוהבת אותו אהבת נפש".

דיזנגוף 99. יח"צ ניבה נבון
דיזנגוף 99. יח"צ ניבה נבון

"בשלב מסוים הרגשנו שהסרט צריך קו מנחה, לפחות בהתחלה", מסביר צחייק. "אז שינינו קצת את הסיפור".

עם צאתו, נהרו לבתי הקולנוע כ־410 אלף איש, הישג מסחרי עצום לסרט ישראלי. בהמשך הוקרן "דיזנגוף 99" גם בחו"ל, והצליח בעיקר בגרמניה וביפן. "לאחר התקדים של 'אסקימו לימון' על חבורת צעירים ישראלים שכבשו את הקהל היפני והגרמני, היה ל'דיזנגוף 99' קל יותר להתקבל שם באהדה", מסבירה הראל את ההצלחה מעבר לים. "אני זוכר את מאיר סוויסה מדובב לגרמנית, זו בהחלט הייתה חוויה", מוסיף צחייק.

למרות זאת ביקורות הקולנוע שפורסמו בעיתונים באותה תקופה מעלות את העובדה המצערת שרוב המבקרים לא התלהבו מהסרט, בלשון המעטה. "הדור הישן התכתש עם הסרט, והדור החדש חיבק את הסרט, כמו שצריך", מסביר נשר. "מאז הוא הפך לקלאסיקה. יש תהליך נורמטיבי שכשאתה קורא תיגר על הקיים, אלה שרוצים לשמר את הקיים נגדך ואלה שרוצים לשנות - בעדך".

שרון הראל מוסיפה: "באנו מסרט 'הלהקה', שאנשים מאוד אהבו, אז בשלב הזה כבר חיכו לסרט הבא. היו מבקרים שמאוד התלהבו וכאלה שפחות. זה טבעי. בסופו של דבר הסרט רלוונטי גם כיום, 40 שנה אחרי".

עד כמה הסרט שיקף באמת את תל אביב של סוף שנות ה־70?

נשר: "היינו מאוד נאמנים להלך הרוח ששרר בתל אביב. זו הייתה תקופה נפלאה. אחרי ביקור סאדאת בארץ הייתה תחושה שהשלום בהישג יד ושישראל, שהייתה מדינה נצורה, פתאום נפתחת לעולם. תל אביב הייתה מסיבה מתמשכת. היה ביג פאן בעיר הזאת".

צחייק: "ראיתי את הסרט לפני שנתיים, ופתאום עלה בי פרץ של נוסטלגיה לתל אביב האחרת, כשהבניין הכי גבוה היה כלבו שלום".

אשרת: "הסרט תיאר בדיוק את האווירה התל אביבית של אותם זמנים".

להדיר את הישראליות מחדש

מה הפך את הסרט לכזו קלאסיקה?

נשר: "הסרט עוסק באנרגיית הנעורים, ונעורים נשארים אותו דבר תמיד. יש בנעורים משהו כל כך קסום ועוצמתי שהוא על־זמני, ומה שנכון אז נכון גם כיום. רק האופנות משתנות.

"בקולנוע הישראלי לדורותיו יש שלושה סרטים שסימלו את נקודת המפנה: 'סאלח שבתי', 'הלהקה' ו'דיזנגוף 99'. הם סימלו את סיומה של תקופת סרטי הבורקס וסרטי הברז המטפטף. זו הייתה הפעם הראשונה שסרטים ישראליים עסקו בהוויה ישראלית פרופר, בלי התייחסות עדתית וקיבלו ביקורות טובות והצליחו מסחרית. לרוב זה היה או ככה או ככה.

"יש אומרים שזה סרט שעיצב דור, שהכתיב הלמות לב של דור שלם ששונה כל כך ממה שהיה לפניו. במובן הזה הסרט שינה את הקולנוע הישראלי. סדרה כמו 'פלורנטין' וגם הסרט הישראלי החדש 'אול אין' הם צאצאים ישירים של הסרט. הסרטים האלה מהדהדים בקולנוע הישראלי, כי הם ניסו להגדיר מחדש את הישראליות בלי לפחד ובלי למצמץ.

"'דיזנגוף 99' ו'הלהקה' כל הזמן דוחפים את הגבולות יותר ועושים את זה עם אנשים סימפטיים כמו גידי גוב, מאיר סוויסה, ענת עצמון וגלי עטרי. אז אתה חוצה גבול בלי להרגיש שמישהו נתן לך בעיטה בראש".

צחייק: "הסרט היה בגובה העיניים של הצעירים, הוא לא שם קצוץ על המבוגרים. הוא היה פרוע ומוחצן ושיקף איזו תל אביב עדכנית, שבשנים האלה התחילה ללבלב ולאט־לאט להיות קוסמופוליטית. זה היה הסרט הנכון בזמן הנכון".

ברנר: "הסרט עסק בחבר'ה צעירים ובחושפנות מסוימת שלא הייתה אז. לאבי יש את היכולת להביא את החיים והסיפורים האמיתיים לקולנוע".

סוויסה: "זה סרט ששיקף דור ורוח של תקופה".

רייזר: "מלבד סצינת הסקס האטרקטיבית, 'דיזנגוף 99' היה מעין טקס התבגרות של הצעירים שהשתחררו מהצבא ופרצו לחיים יותר חופשיים. הסרט ייצג חופש, אבל אני לא יודע עד כמה נשאר מהחופש הזה כיום".

גפן: "אבי נשר חושב שיווקית. כל מה שהוא עושה זו פרוצדורה שצריכה לתת מענה ברמת השיווק, המכירה ויחסי הציבור. מצד אחד הוא מאוד מדויק, ומצד שני חשובה לו המכירה. לשחק ב'דיזנגוף 99' היה להסתובב עם כנפיים אדומות בעיר. כל הקאסט הפך אוטומטית לסלבס ולמגניבים של העיר. כך תפסנו זיונים על ימין ועל שמאל. כל מי שהיה בסרטים של אבי - חוץ מגידי גוב - היה מוכן לעשות הכל עבורו".

גידי גוב. צלם : איציק בירן
גידי גוב. צלם : איציק בירן


עצמון: "בניגוד לסרטים עדתיים ולסרטי בורקס שנעשו בארץ, ב'דיזנגוף 99' היה משהו יותר קולי, יותר תל אביבי, יותר צעיר ונועז, וזה סוד ההצלחה, היו צמאים לזה אז. הוא פתח צוהר למשהו קצת יותר חוצלארצי אמריקאי, אבל שמדבר עלינו. גם השחקנים עשו את הסרט".

גולדברג: "אנשים אוהבים סיפורים אמיתיים. זה היה סרט נכון ששיקף את דיזנגוף בדיוק כמו שהיה. היו בו סטארים כמו גידי גוב, ענת עצמון גלי עטרי, והיה לו את החן שלו".

אביוב: "בהתחלה היה את עניין האטרקציה של סצינת הסקס, אבל זה נראה לי כל כך תמים כיום. אני חושבת שמה שהפך אותו לפולחן הוא התיאור של הצעירים השמחים, החברותא והביחד. כשאני חושבת על זה, הסרט מלא להיטי ענק".

הראל: "זה היה סרט חדשני ואמיתי לאותה תקופה. הסיבה שהסרט עדיין רלוונטי היא כי צעירים היום גם נועזים ומסתכנים. לא חשבנו על צנזורה או חששנו מביקורות. פשוט עשינו".

אתם צופים בסרט לפעמים?
נשר: "אני לא אוהב לראות סרטים שלי מפעם, כי זה תוקע אותך באיזשהו מקום. אני אוהב להסתכל על עצמי כבמאי של סרט ראשון, וחשוב לי לשמור על ההתרגשות הזאת. כשאומרים לי שאני מקצועי זה מעליב אותי, כי לדעתי יש משהו מופלא בעשיית סרט עם אנרגיה ראשונית".

צחייק: "לפעמים. זה מעורר בי נוסטלגיה לימים אחרים, לנעורים שלי".

סוויסה: "צפייה בסרט מעוררת אצלי בעיקר תחושה מאוד משונה. כי אני לא באמת מזהה את עצמי שם אלא מנסה לעקוב אחרי הסיפור באופן אובייקטיבי לחלוטין. אני מתייחס לזה כיצירה קולנועית ופחות כסרט שאני שותף בו. הוא יפה ומצחיק ונוגע ללב ומאוד רלוונטי, גם צעירים מתחברים לזה היום, זו הגדולה של אבי ושרון".

הראל: "כבר הרבה זמן לא צפיתי בו. הוא היה בסך הכל הסרט השני שעשיתי, קשה וגדול מבחינת העשייה וכזה שתרם לי ב־100% למקצועיות. אני גאה בו מאוד".

מאיר סויסה. צלם : רפי דלויה
מאיר סויסה. צלם : רפי דלויה


הכתוביות בסוף הסרט סיפרו מה עלה בגורלן של הדמויות לאחר שעזבו את הדירה המשותפת. "הדמויות בסרט עוד לא עשו את 'הלהקה', הן הגיעו לנקודת שבירה והלכו לחפש את עצמן", מציין נשר. "הדירה התפרקה ולא שיערנו שנחזור לעבוד יחד שוב".

נתי החליט להישאר בארץ וחזר לדירה בדיזנגוף 99, אבל אחרי חודש נשבר וטס לארצות הברית. לפני שעלה למטוס, הבטיח לחבריו שיחזור בקרוב. בדומה לנתי, גם נשר עזב את הדירה ועבר לניו יורק. כהבטחתו לחבריו הוא חזר בשנת 1977 וקיבץ את החבורה לסרט "הלהקה". מאז הספיק ליצור לא מעט סרטים מצליחים ולהפוך לאחד הבמאים המשפיעים בישראל.

מושון המשיך לעבוד קשה ולהרוויח כסף מסרטי פרסומת. הוא עדיין לא מצא את האושר, כי חיכה שנתי יחזור לארץ וקיווה שיחזרו לעבוד יחד שוב. צחייק, בדומה למושון, המשיך לערוך סרטים והקים חברת עריכה לסרטים. הוא המשיך את שיתוף הפעולה עם נשר ומשמש כעורך סרטיו עד היום.

אוסי חזרה לכפר סבא והתחילה לצייר. בסוף השנה עברה לירושלים והפכה מחוזרת על ידי לא מעט בחורים צעירים. דיתה, כמו אוסי, עברה לירושלים ופנתה ללימודים בבצלאל. לאורך השנים הפיקה סרטי תעודה וכתבה ביוגרפיות וספרים לחברות שונות עם שותפתה נאוה שטמר.

כשהחבורה התאחדה שוב, חזר הקסם לחייהם. גם לחיינו.

רוח החופש \ אילן שאול

כל הסיבות שבזכותן הפך "דיזנגוף 99" לסרט פולחן קלאסי סרט גרוע לא יכול להפוך לסרט פולחן, ו"דיזנגוף 99" הוא פשוט סרט טוב. אפילו מצוין. קולח, מצחיק, רענן, סקסי שזה פחד, ומסכם את "ז'אנר הדירות השכורות": ז'אנר קולנועי שנולד כז'אנר סטודנטיאלי-מחתרתי עד שהתפוצץ לפיצ'ר שובר קופות, שתפס מקום של כבוד בפנתיאון הקולנוע הישראלי.

מה שהפך את "דיזנגוף 99", לפחות מבחינתי, ליהלום שממשיך לנצנץ עד היום, הוא הנצחת הרוח המיוחדת שנשבה בתל אביב בסבנטיז. עשור שממרחק הזמן נדמה לא רק כעשור אבוד, אלא כעשור אחד יחיד ומיוחד, שבו מושג כמו "סקס, סמים ורוק'נרול" ששטף את תל אביב בסערה, לא היה קלישאה ריקה אלא מציאות ניתנת לגלגול.

כל מי שחווה את הסבנטיז סטייל תל אביב בשנות ה־20 המוקדמות של חייו, חייב לעשור הזה תפיסת עולם שאפשר לתמצת במילה אחת: חופש. ממנו נגזרו: אהבה חופשית, נולד לחופש, חופשי חופשי, חופשי על הבר, רוח החופש, אין מחיר לחופש ועוד.

עוד סיבה למסיבה: "דיזנגוף 99" היה סיפור ישראלי שטרם סופר בקולנוע. משהו שלא ראינו לפני כן אף פעם. וככזה הוא היה חלוצי, פורץ דרך, נועז כמו תל אביב ובוער כמו תל אביב בלי הפסקה. תל אביב חמה, מחבקת, במחירים אנושיים, שהאירה פנים גם ל"ילדי חוץ" שנחתו בה אאוט אוף דה בלו מהפרובינציה וראו בה סוג של "ארץ עוץ", שבה כל הפנטזיות הכמוסות ביותר יכולות להתגשם.

ויש, כמובן, המנאז' א־טרואה, הסצינה המשולשת והנועזת ביותר של גידי גוב, ענת עצמון וגלי עטרי, שממרחק הזמן הפך לרגע הארוטי הטוב ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. וישנם השירים שריצפו את הפסקול בשלל להיטים שנכנסו לקלאסיקה: "דרך ארוכה" של גלי עטרי, "לגור איתו" של ריקי גל, "צליל מכוון" של יצחק קלפטר, "לילה לי" של יוריק בן דוד ושיר הנושא בביצוע יגאל בשן ע"ה. לפעמים אנשים אוהבים סרטים אך ורק בזכות השירים שמככבים בפסקול. אבי נשר חשב גם על זה. כל היתר כבר לא בשליטתו. לזמן חוקים משלו.