באוקטובר 2018 בחרה ועדת המינויים של משרד החוץ בדיפלומטית אמירה אורון לתפקיד שגרירת ישראל בקהיר. על פי החוק, מינוי כזה דורש הליך פשוט, כמעט פורמלי. אישור של שרי הממשלה. אחת לתקופה, בישיבתם השבועית, מאשרים השרים רשימה של שגרירים שהובאו בפניהם. לרוב מתבצע ההליך שבועות מעטים אחרי שוועדת המינויים במשרד החוץ נתנה הכשר לשמות.
שמונה חודשים חלפו מאז, ועד היום לא הובא מינויה לאישור הממשלה. עשרות שגרירים אושרו מאז. לפני עשרה ימים פורסם, כי ראש הממשלה שוקל למנות את השר לשעבר איוב קרא לתפקיד. סימני הקריאה הפכו לסימני שאלה. האם הסחבת מקרית? בעוד חודש וחצי יסיים השגריר המכהן, דוד גוברין, את כהונתו. בהיעדר מחליפ/ה, תישאר המשלחת ללא ראש.
הסיפור הזה עוד יעשה כותרות, אבל מתישהו יבוא על מקומו בשלום, מה שאי אפשר להגיד על המצב העדין שמאפיין את היחסים בכללם. רבות נכתב עליהם לאורך השנים. הנטייה הכללית היא להשתבח, ויש במה. אבל המציאות מחייבת להתבונן גם בחולשתם. וחולשתם מעוררת דאגה שאינה מרפה. מי שיגיד לכם שהיחסים נטועים היטב באדמה, לא ראה שורשים מימיו. יציבותם מדומה והם ניצבים על כרעי תרנגולת. הם שרדו ארבעים שנה לא בגלל ששתי המדינות מאוהבות ברעיון השכנוּת, או אחת ברעותה, אלא בעיקר בשל אינטרסים צרים, ובגלל שהן חרדות מן החלופה. לכל צד יש תפילה שהצד השני יגשים לו חלום. הישראלים חולמים על היום שבו המצרים ירעיפו עליהם אהבה, והמצרים חושבים כי הכל יהיה פשוט אם רק נצא מהשטחים.
במציאות כזו, אין ולו מרכיב אחד שמבטיח עתיד ליחסים, פרט למגעים הביטחוניים. שום מורשת לדורות הבאים, שעליה נוכל לחנך את ילדינו ולהגיד להם, הנה תראו, ככה צריכים יחסים להיראות. אף גרגר של חינוך לאהבת השכן. לא כאן ולא שם. אפילו עם הפלסטינים, שאיתם אין שלום, יש איזו הבטחה ועננים של אופטימיות. רק בגלל שאנחנו כרוכים זה בזה ומכירים מקרוב. אף שההיסטוריה המשותפת איתם הולידה מלחמות וזעם, היא לא מנעה התקרבות. רבים הישראלים והפלסטינים, בעם וגם בשלטון, שמעריכים את הצד השני ומגלים בו עניין. עניין אישי, או לאומי, או תרבותי. עם המצרים ההחמצה רבה, כי יש להם הרבה מה להציע לנו, ולהיפך. כל זה הופך את התלות בברית הצבאית לרבה יותר.
מישהו ראה את הקונסול?
מדינת ישראל ואזרחיה יכולים לחיות כמה חודשים בלי שגריר במדינה חשובה. השגרירות היא רק אחד מיסודות המבנה. אלא שאבני יסוד אחרות הולכות ונשמטות בזו אחר זו כמעט בלי שנרגיש. הנה הפירוט. זה שמונה שנים שאין שגרירות בכלל. מאז הסתער המון זועם על הבניין ואיים לבצע לינץ' ביושביו, השגרירים וצוותיהם נסו משם, והם פועלים ממעונו הרשמי של השגריר. גם הקונסוליה הישראלית באלכסנדריה איננה פעילה. במרץ 2011 נקרא העומד בראשה לנהל את ענייניו מקהיר, אחר כך התבקש לשוב לארץ ולעבוד מירושלים כממונה על אלכסנדריה, ובשנים האחרונות – הרחק מהכותרות – לא מונה איש לתפקיד. הקונסוליה אמנם פתוחה, אבל מושבתת ונתונה להשגחה של עובד מצרי.
המרכז האקדמי הישראלי במצרים עבר לפני חמש שנים למשכנו החדש, הרחק מן הסנטר התוסס של קהיר. אמנם נמצא לו משכן נאה ומכובד בשכונת מעאדי היוקרתית, אבל מאז אירועי "האביב הערבי", כמעט התרוקן ממבקריו. לא מתקיימים בו אירועי תרבות יזומים, כמו בימיו הטובים. המנהל הנוכחי, פרופ' גבי רוזנבאום, נוהג לפקוד את קהיר אחת לתקופה, אבל אינו מתגורר בה כפי שהיה נהוג שנים.
קו הטיסות של אל-על הופסק לפני שלוש שנים, אחרי 36 שנות פעילות. עשרות עובדיה המצריים של החברה נשלחו הביתה. אייר-סיני, חברה בת של נתיבי אוויר מצריים, נותרה לבדה. בעבר, לא לפני שנים רבות מדי, עוד היה קו אוטובוס מתל אביב לקהיר. הוא נהג לצאת מדי בוקר מרחוב אבן גבירול, לחצות את סיני והתעלה, ובתום כעשר שעות הגיע לתחנתו האחרונה, בפתחו של מלון שרתון על גדת הנילוס.
לכל אחד מאלה יש סיבה ייחודית מדוע הוקפא או פסק או נחלש. זה לא חשוב. חשובה המגמה המתמעטת. טוב שצה"ל מתאים ביטחונית עם מצרים בגבול, ושהמצרים ערבים לכך שקיצוניים לא יירו טילים משם לשטח ישראל. וחשוב לא פחות שהם שותפים למאמצי ההרגעה עם חמאס. ושאפו לצמד נתניהו וסיסי, שמדברים ישירות מעת לעת, ויש ביניהם שפה משותפת. אבל נסו לדמיין מה יקרה ביום שבו אזורי העימות בסיני ינוקו מהטרור וישוב אליהם השקט. הצורך בתיאום הביטחוני עם ישראל יפחת, ואולי גם התשוקה לשמור אותה קרוב לחזה כמו היום. או ביום שבו יכהן מישהו אחר כראש ממשלת ישראל. מה יהיה אז הדבק שיצמיד יחד את היחסים עם מצרים – עסקי המסחר התוססים שאינם? הפוליטיקאים מירושלים שאינם רצויים בנמל התעופה של קהיר? הספורטאים המצריים שאסור להם לבוא לכאן? או הספרות העברית שאין זה מקובל לתרגמה?
סולם האושר, גרסת המפרץ
שרי הממשלה של איחוד האמירויות התכנסו בשבת שעברה לישיבת שעניינה אושרם של האזרחים. אחר כך הודיע הדובר, כי החזון הלאומי לשנת 2031 בתחום האושר התקבל, ומעתה יידעו כל משרדי הממשלה כי עליהם לפעול בהתאם. התכנית מפורטת, וכוללת מיזמים לשיפור חייהם של האזרחים בעשרות תחומים.
עד כאן הכל אמיתי. איחוד האמירויות הקימה לפני שלוש שנים את מיניסטריון המדינה לענייני אושר, שמטרתו לשפר את חיי האוכלוסייה. "המדינה הציבה את אושרם של האזרחים בראש סדר העדיפויות שלה", אמר סגן ראש הממשלה ומושל דובאי, מוחמד בן ראשד.
כל אחד רשאי לקחת את הסיפור הזה לאן שבא לו. מדינה שכל כך מתעניינת באושרם של נתיניה היא המדינה האידיאלית. הבעיה היא, שבאיחוד האמירויות נהוג משטר אבסולוטי. אין פרלמנט, הממשלה איננה נבחרת אלא ממונה, ואופוזיציה פוליטית זה רעיון נאצל, אבל הם מכירים אותה בעיקר מהטלוויזיה.
עד לפני עשור או שניים, התקיימה ברית בין המשטרים העשירים במפרץ לנתיניהם. זו היתה ברית בלתי כתובה, שלקוחה ממסורת השבט. אני, המנהיג, דואג לכל מחסורכם, ובתמורה תעניקו לי נאמנות. כך, במשך עשרות שנים, נשמרה שם היציבות. אבל מאז השתנה העולם והשתנתה המציאות הערבית. העולם הפך לכפר גלובלי, ועיני הנתינים נפקחו. הם הבינו, כי ההגנה שקיבלו קודם מגיעה לכל אזרח באשר הוא, אף אם לא יגלו נאמנות מוחלטת כלפי השליט.
מעניין להשוות בין מדינה כזו לאחיותיה במערב. הדמוקרטיות המערביות אינן פועלות לשיפור אושרם של האזרחים. הן חותרות למשהו אחר. להשכלה ולעידוד החשיבה היצרנית. האושר הוא עניינו של הפרט, ומן הסתם, אם יהיה משכיל, יהיה יצרן, ואם יהיה אזרח מועיל, השאיפה היא שיהיה מאושר. ההבדל הזה מתחדד כאשר מנהיגי הנסיכות נשאלים, מהו אותו אושר שברצותם לקיים. ובכן, בדיווחים מאבו דאבי מאותה ישיבת ממשלה הוסבר, כי מטרת תכנית האושר לעודד אורח חיים בריא, תחביבים, לשפר את הבריאות הנפשית ואת החשיבה הנכונה כערך יסוד. בקיצור, מה שהם מכנים אושר, אנו קוראים לו איכות חיים. אותו חוזה בלתי כתוב, חסות תמורת כניעות. רק המלים יפות יותר.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל