בניגוד למנהגי השתעבדתי לצפייה במיני־סדרת טלוויזיה. זה היה בינג’ ארוך, מרתק, מדכא, מדאיג. ב־26 באפריל 1986 אירעה התפוצצות אדירה בכור גרעיני לייצור חשמל בעיר צ’רנוביל. אז - בתחומי ברית המועצות, היום - באוקראינה. עשרות נהרגו, עשרות אלפים נפגעו מקרינה, ורבים מהם מתו מאז מגידולים סרטניים שונים. מאות אלפים נחשפו לקרינה. שטח עצום פונה מתושבים. 



מעבר לניתוח מדויק ודרמטי של התהליכים הפיזיקליים שגרמו להתפוצצות, נחשפה בסדרה תרבות השקר הסובייטית, שהייתה למעשה הגורם לאסון, משום שמסקנות ולקחים מתאונה דומה וקלה הרבה יותר שאירעה שנים אחדות קודם לכן - הוסתרו לא רק מעיני הציבור אלא אפילו מעיני המדענים והטכנאים שעבדו בתחנות כוח גרעיניות אחרות בתחומי ברית המועצות.
 
לא היינו זקוקים כמובן לצ’רנוביל כדי לדעת על תעשיית השקר ששלטה בברית המועצות. לכאורה, נחשף המערב לשיטה הסובייטית רק בעקבות הוועידה ה־20 של המפלגה הקומוניסטית שנערכה בפברואר 1956. מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ’וב, נשא בוועידה את “הנאום הסודי” שבו חשף את פשעיו של סטלין שמת שלוש שנים קודם לכן. פרוטוקול הנאום נמסר על ידי העיתונאי היהודי־פולני ויקטור גרייבסקי לסוכני המוסד, הוברח למערב והופץ. זה היה אחד ההישגים הבינלאומיים הראשונים של המוסד, מאלו שהקנו לו יוקרה ומוניטין.
 

אבל גם זה לא היה חידוש גדול, לפחות לכל מי שרצה לדעת. המפלגות הקומוניסטיות במערב, וגם מפלגות סוציאליסטיות רבות (כמו מפ”ם שלנו) לא רצו לדעת. התעלמו מכל הדיווחים שהגיעו עשרות שנים קודם לכן. בשנת תשי”ג (1953) תורגם בארץ מאנגלית ספרו של הפיזיקאי היהודי האוסטרי אלכסנדר וייסברג־ציבולסקי “קשר השתיקה”. הוא אחד האינטלקטואלים הקומוניסטים התמימים שהלכו שבי אחרי הרעיון והיגרו לברית המועצות כדי לתרום ממרצם ומכישרונם לשירות המהפכה. וייסברג־ציבולסקי נאסר גם הוא באחד מגלי “הטיהורים”. בספרו הוא מתאר את החקירות, העינויים והשיטות שבהן השתמשו סטלין ועושי דברו כדי להשמיד כל מתנגד אפשרי, גם בצמרת השלטון ברוסיה, איך נסחטו ההודאות במשפטי הראווה הידועים. איך פעלה תעשיית השקר.



הספר תורגם לעברית בידי ישראל אחידוב ויצא לאור בתזמון מופלא סמוך למותו של סטלין. בנעוריי קראתי בו שוב ושוב. מאז, שום דבר ברוסיה הסובייטית לא היה יכול להפתיע אותי. ובכל זאת, סיפור צ’רנוביל צריך להדאיג גם אותנו. כי הוא מלמד שנזקי קרינה הם איומים, אך נזקי תרבות שקר עלולים להיות גרועים הרבה יותר.
 
כל ישראלי שרואה את הסדרה אינו יכול לחמוק מהשאלה: האם אסון כזה עלול להתרחש גם אצלנו? הכור בדימונה כבר כמעט בן 60. כורי מחקר וכוח בני גילו נסגרים בעולם מטעמי זהירות. רוב מתקני המעטפת שלו כבר הוחלפו בחדשים, אך ליבת הכור אינה ניתנת להחלפה. טיפולי האנטי־אייג’ינג שנערכו אמורים להאריך את חייו הבטוחים עד 2043. שמעון פרס, מי שכיהן כמנכ”ל משרד הביטחון בשנות רכישת הטכנולוגיה מצרפת ובניית הכור ותרם תרומה חשובה להקמתו, היה מוכן בשנותיו האחרונות להציע את פירוקו כחלק מעסקה כוללת לפירוק כל תעשיית הגרעין במזרח התיכון, כולל איראן. פרס חשב שהכור כבר השיג את מטרותיו, וממילא יבוא יום שצריך יהיה להשביתו. איש לא נענה לאתגר, ולאחר מותו של פרס נקראה הקריה למחקר גרעיני־נגב על שמו. 
 
ובכל זאת, איננו יכולים לפטור עצמנו מדאגה. גם בדימונה נהרגו עובדים בתאונות, והמדינה הכירה בפגיעות קרינה שונות שמהן סבלו מקצת העובדים. אני בטוח כי בניגוד לברית המועצות, אין אצלנו תרבות שקר ממוסדת המעלימה עובדות כהווייתן ממנגנוני הפיקוח על קמ”ג וממנהיגי המדינה. אבל מדינת ישראל ומנגנוני הביטחון השונים לא היו, ואולי עד היום אינם חופשיים לגמרי מתרבות שקר טוטליטרית. ישראל אחידוב, מתרגם הספר “קשר השתיקה”, הוא אבא שלי, ישראל אלדד ע”ה. בשנות ה־50, כחלק מרדיפת שלטון מפא”י את יוצאי לח”י ואצ”ל, הוא פוטר מעבודתו כמורה וקיבל עבודות עריכה ותרגום רק אם לא התפרסמו בשמו, כדי לא להרגיז את בן גוריון. הימים האלה עברו לבלי שוב, כך יש לקוות ולהאמין. ולכן יש גם לקוות כי בחינה חוזרת ושיטתית של כל ההחלטות המערכתיות לגבי קמ”ג נעשית מעת לעת באומץ וביושר.