מנהיג ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, כמו תמיד, מפגין שרירים. חמשת המנדטים שליקט איכשהו בבחירות האחרונות ושנתנו בידיו את הכוח לגזור לשבט או לחסד את דינה של ממשלת הימין שנתניהו ביקש להקים, הביאו אותו לזחיחות דעת וליהירות שגם בלי הכוח שקיבל אינן חסרות לו. “נכפה ממשלה עם הליכוד וכחול לבן בלי החרדים, וזאת תהיה ממשלת חירום לאומית ליברלית”, הכריז בראשית השבוע.



האיש שגרר אותנו לבחירות מיותרות שיעלו מיליארדים, עוד רוצה לקטוף פירות מזה. הוא יכפה! איך יכפה? ומדוע לא כפה בבחירות הקודמות כשהיה בידיו כוח, לפחות על הנייר, לעשות זאת? אם שתי המפלגות הגדולות, הליכוד וכחול לבן, יקבלו בבחירות הבאות מספר מנדטים דומה לזה שקיבלו בבחירות הקודמות, הן לא יזדקקו לא לליברמן שאינו אהוד עליהן ולא למנדטים שלו, גם אם אלה יהיו יותר מחמישה, ואף לא לחרדים, כדי להקים ממשלת אחדות. אבל ספק אם ירצו.
 
בעיקר ספק אם נתניהו ירצה שותפות קואליציונית עם מפלגת הרמטכ”לים. סביר יותר שמטרתו לרוצץ אפשרות כזו, מפני שהיא מסכנת את מעמדו כמועמד הבלבדי עד קץ הימים לראשות הממשלה. די לו בצרות מבית בנושא זה ולמה לו לטפח אויב מבחוץ, שצירופו לממשלת אחדות עשוי לחזקו ולהעניק לו אהדה ולגיטימציה של חלק מהציבור במרוץ לראשות הממשלה. 

גנץ עם לפיד, הפוליטיקאי היחיד בצמרת כחול לבן. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

 

אני חושד שזה היה אחד השיקולים של ראש הממשלה גם לאחר הבחירות הקודמות. הרי אילו רצה, יכול היה נתניהו – כשנתקל באבן הנגף הכבדה ששמה ליברמן – לפנות לשיתוף פעולה עם גנץ ושות’ ולהקים איתם קואליציה די רחבה ויציבה, במקום ההחלטה – המוזרה על פניה - על בחירות חדשות. אבל הוא רצה להפיל את גנץ, להעלימו אם אפשר, לא לרומם אותו.
 
אפילו את הצ’אנס לכהן בפועל כראש האופוזיציה, לתקוף את הממשלה בביטויים קשים, להתכתש עם ראש הממשלה כשווה מול שווה וכך לצבור נקודות במרוץ לרשת אותו, לא נתן ביבי לגנץ כשהעדיף בחירות. אבל יש אומרים שדווקא בכך טעה מבחינתו, כי אילו נתן לו, היה מתגלה לעיני כל שזה לא בדיוק הצד החזק של ראש מפלגת כחול לבן - יאיר לפיד טוב ממנו בזה - והיו מתגברות התהיות, גם במפלגתו, על מידת התאמתו להנהגה ולראשות הממשלה.
 
בכל מקרה, עובדה היא שגנץ די נעלם משדה ההתנצחות הפוליטית־ציבורית וממלחמות הרחוב, ומישהו מדורשי טובתו צריך לעוררו ולהמריץ אותו. בפוליטיקה אין בניחותא (כינויו של גנץ בצבא), ומי שנעלם מהפולמוס הציבורי נעלם מהזירה הפוליטית. האמת היא כי הפוליטיקאי היחיד בצמרת כחול לבן הוא יאיר לפיד, ואף הוא שילם דמי לימוד כשנכנס למגרש הזה.
 
רמטכ”ל רביעי המתחמם בשלב זה על הקווים בצד האחר של הזירה הפוליטית הוא אהוד ברק, הפוזל לחזרה לראשות מפלגת העבודה. כזכור לרע, הוא כבר היה שם וגם בראשות הממשלה וזו לא הייתה הצלחה מיוחדת. בתוך פחות משנתיים עף משם. הוא חסר אינטליגנציה רגשית, אבחנו “המומחים”. 
 
יש הסבורים כי לשיקום הריסות המפלגה שהותיר אחריו אבי גבאי, ולא רק באשמתו, דרוש אחד כמו ברק על מעלותיו וחסרונותיו. אחרים מזועזעים מעצם הרעיון. אני תקוע באמצע. אם וכאשר אחליט, אכתוב על כך טור מנומק.