היה לו קשה אפילו להגדיר לעצמו מה לא היה בסדר. הוא ידע מה צריך לעשות, אבל הוא לא הבין, או שהבין אבל לא ידע. מזמן לא נזקק למילים כדי לתאר מה הוא עושה. למרות שהכשיר מטפלים רבים, דרש תמיד מהמתמחים שלו ללמוד כמו שהוא עצמו למד, מצפייה במוריו. לו עצמו לקח שנתיים עד שהעז לשאול את המורה שלו למה בחר בנקודת דיקור מסוימת, אבל עכשיו נאלץ לחזור ולהגדיר, 20 שנה אחרי שהחל את דרכו, האם הוא חש? האם הוא יודע? האם הוא מבין? שנים לא היה צריך להגדיר לעצמו מהי אבחנת מרידיאנים ואיך היא עובדת בעצם. הוא רואה? הוא מרגיש? הוא תופס? הוא קולט? הוא חשב על איך זה שעד שלוקחים לך משהו, אתה לא שואל איך בעצם זה עבד עד עכשיו.

"לקבוע לך תור לעוד שבוע?" שאל רפאל בפיזור דעת את ג'ורג' פדידה. הוא הציץ ברשימת המטופלים שעוד נותרו לו היום. יש לו עוד שלושה "רגילים", ואחרי זה מתחילים טיפולי הערב, שבהם פתח את הקליניקה שלו לכל מי שידו לא הייתה משגת לשלם. גם באיכילוב הטיפולים היו חינם, אבל כדי לקבל שם תור צריך להשיג אישורים צבאיים והפניות, ותורים נקבעו חודשים מראש. רפאל בחר לפתוח את הקליניקה שלו פעמיים בשבוע לכל מי שרצה לקבל טיפול חינם. הוא עשה את זה באהבה ומתוך אמונה שכל אחד זכאי לטיפול אצל המטפלים הכי טובים שיש, והתרגש בכל פעם מחדש לפגוש את המטופלים שאחרת לא היו מגיעים לקליניקה שלו. אבל היום רק חישב מתי היום הזה כבר ייגמר.

"אני חוזר לכימותרפיה בשבוע הבא..." הזכיר לו פדידה בטון נוזף.

"צודק. אז אחרי זה תגיע לכאן?"

"אולי עדיף שאתקשר אליך..." פדידה ניסה למשוך בהתרסה את תשומת לבו של רפאל, שהייתה נתונה לרשימת המטופלים.

"בסדר", אמר רפאל, הוא לא התכוון להתווכח. כאיש צבא, ג'ורג' פדידה היה רגיל לכך שכולם סרים לפקודתו. רק הקצינים הבכירים היו יכולים להרשות לעצמם טיפולים קבועים בשעות הטובות אצל מישהו כמו רפאל, אבל אצלו בקליניקה הוא קובע את הכללים, הבהיר להם מהרגע הראשון, והם יחכו בתור כמו כל מטופל אחר ויעשו כל מה שהוא אומר. מרגע שנכנסו לקליניקה, נאלצו לוותר על כל הגינונים שאליהם התרגלו, אם רצו שהוא יטפל בהם.

הסרטן תפס את ג'ורג' פדידה לא מוכן. הוא יצא למאבק כמו שהיה רגיל כל חייו, מסתער אלי קרב, אבל הפסיד לכל אורך הדרך, ולזה לא היה רגיל. הסרטן אכל אותו באותה רעילות שבה חי פדידה את חייו גם לפני המחלה, כאילו באיזשהו מקום הסרטן היה שם תמיד, מחכה. קרן חוכמה חשבה שזה אכזרי להגיד את זה, "הרי לא תגיד על ילד חולה בן שבע שהסרטן הוא תוצאה של אורח חייו", אמרה לרפאל אחרי שפדידה הגיע לאבחון. "כל מקרה והסיפור שלו", ענה לה.

"אז תתקשר כשתרצה לחזור לטיפולים". מבחינתו של רפאל, השיחה הסתיימה. הוא לא אהב את פדידה, היו עוד מטופלים שחיכו לו, ועוד מעט תתמלא הקליניקה גם באלה שידעו שהם יכולים להגיע בלי תור ויתקבלו לטיפול מסור.

פדידה לא איחר אף פעם לטיפול. הוא היה גבר לא גבוה, אבל עמד תמיד זקוף, חזהו מתוח. שערו היה תמיד מסופר בקפידה, עצמות לחייו חדות, הסנטר היה המאפיין הבולט ביותר בפניו. המעיל הצבאי שלבש היה כבד כשריון. מדיו היו תמיד מגוהצים. צעיף בד אדום מעודן היה הפרט היחיד שהסגיר את העובדה שאף אחד לא מעיר למישהו בדרגתו על הופעתו.

"עשיתי כל מה שאמרת לי!" האדישות של רפאל הכעיסה את פדידה.

רפאל לא ענה לו, ופדידה הרים ידיים.

"אני חלש, אני עייף..." קולו התקיף היה שבור עכשיו.

"אני יודע", אמר רפאל ברכות וניסה לחזור ולזכור שאל לו לשפוט. פדידה נלחם את המלחמה האחרונה של חייו. "אני כן חושב שהטיפולים יכולים -" ניסה שוב להסביר.

"כן, אמרת לי את זה", פדידה קטע את דבריו בגסות ובקולניות, "אמרת שזה יכול לעזור בתקופת הכימו. אבל אני לא רואה את זה קורה!"

קרן הציצה מחדר הטיפולים הסמוך לראות על מה הצעקות.

"אני אומר לך דברים, ואתה חצי שעה אחרי זה שואל אותי אותה שאלה! ואני בא לפה חודשים, משלם הרבה כסף -"

"אתה יכול בבקשה להנמיך את הקול?" רפאל לא שלט בעצמו והתפרץ לדבריו של פדידה. הוא ידע שהוא לא צריך להיגרר, הוא היה צריך דווקא לענות בסבלנות, להרגיע, אבל לא היה מסוגל לעשות את זה, לא עכשיו, לא היום.

"אפילו עכשיו... אתה ביומן שלך! תסגור את המעדכן כשמישהו יושב מולך!" המשיך פדידה בקולו הרועם, "חודשים בזבזתי!"

"אתה מוכן להנמיך את הקול?" דרש רפאל. הם עמדו בחדר הקבלה, והוא ידע שקולו העבה של פדידה נישא עד חדרי הטיפולים.

"כבר הרבה זמן נראה לי שאתה בכלל לא יודע מה אתה עושה! כל פעם אתה אומר לי משהו אחר! שינית לי את הטיפול ארבע פעמים!" צעק פדידה, ידיו מתנופפות בכעס לכל עבר.

"ההתנהגות שלך לא מקובלת!" רפאל ניסה להפגין תקיפות.

"אתה לא פה, אתה לא איתי, אתה לא רואה אותי! יש לי תחושה שכבר מזמן ויתרת עלי, זאת האמת", המשיך פדידה והפנה אצבע מאשימה אל רפאל, "ואם יש משהו שאני למדתי בצבא -"

"פה אתה המטופל שלי והדרגות שלך לא משנות כלום, אני מבקש שתנמיך את הקול או שתעזוב את הקליניקה, יש כאן עוד -"

"אתה תשמע גם אם אתה לא רוצה -"

"אתה מוכן בבקשה לעזוב את הקליניקה?" רפאל ניסה לעבור על פני פדידה, אבל זה חסם את דרכו.

"אני למדתי שאם אתה עושה משהו וזה לא עובד, אתה לא שווה כלום במה שאתה עושה -"

"בסדר!"

"וזה נכון בכל תחום!"

"בסדר".

"באים אליך, אתה ממלמל איזה קשקוש בתחת, תסלח לי מאוד שאני אומר את זה -"

"אני לא אסלח לך, כי אתה חוצפן -" רפאל רתח.

"חמישה חודשים אני פה ולא היה שום שינוי!" עם כל מילה הכה פדידה באצבעו בחזהו של רפאל, שניסה להרחיק את ידו בתנועה שלרגע פחד שתדחף את פדידה להכותו. עיניו של הקצין היו מלאות זעם, שיניו חשופות.

"כשיש לי בעיה ואני בא למומחה, אני מצפה שיפתור אותה, או שלפחות לא ייקח ממני כסף. אבל אתה לא רואה -"

"אני רואה מולי אדם שקשה לו מאוד להיות במצב שבו העולם לא מתנהל כמו שהוא רוצה -"

"אתה רואה מולך מישהו שנלחם!" פדידה התנפח.

"אני רואה מולי אדם שעומד למות אבל גם זה לא משנה אצלו כלום, אז איך אתה יכול לצפות שאני אצליח לחולל שינוי?" ירק רפאל את המילים.

קרן זעה באי־נוחות מאחורי פדידה. היא כמעט צעדה קדימה כמו כדי לעצור בגופה את המילים.

פניו של פדידה החווירו.

"חבל שלא אמרת לי את זה קודם. היה לך נוח לקחת את הכסף שלי כנראה", הקצין סידר לעצמו שוב את העולם במונחים שהכיר.

"יש עוד אופציות, אתה יודע! באתי אליך כי אמרו שאתה הכי טוב, אבל יש לי עוד אופציות!"

הוא לקח את האקדח שלו מהשולחן ויצא בסערה מהקליניקה, טורק מאחוריו את הדלת בעוצמה כזו, עד שכמעט נעקרה מציריה.

רפאל ידע שהוא לא היה צריך לדבר ככה אל מטופל. מה קורה לי? אולי אלה רגשות האשם שלי? הוא שנא את ג'ורג' פדידה, ולרגע תהה אם הטיפול נכשל בגלל זה. אבל הוא ניער את המחשבה ממוחו. זה לא היה זה. ג'ורג' פדידה פשוט לא הגיב לטיפול, ומה שהדאיג את רפאל זה שהוא לא היה המטופל היחיד שזה קורה לו איתו בזמן האחרון.

הצלחת הטיפול הייתה תלויה באבחנת מרידיאנים מדויקת, והוא ידע שבזה הוא מהטובים ביותר, אבל בחודשים האחרונים עמד מול מטופלים כמו מי שבידיו חלקי פאזל שלא הצליח לצרפם. ההבנה העמוקה של מה צריך לעשות כדי ליצור שינוי, זו שתמיד הייתה הטבע השני שלו, לא הייתה שם.

"אני משחררת את רות, ואני מבטלת את שאר המטופלים שלך היום", קבעה קרן אחרי שסגרה מאחוריה את דלת חדר הטיפולים שממנו יצאה, "אתה לא במצב לראות אף אחד נוסף".

"את יכולה לצאת מוקדם אם לא נראה לך משהו שאני עושה", הוא הטיח בה.

"אל תדבר איתי כאילו אני אחת מהמתמחות שלך", היא אמרה, אבל הוא התעלם ממנה, ורק חלף על פניה ונכנס לחדר הטיפולים. הוא הרגיש איך היא נרתעה בתנועה קטנה ולא רצונית.

"אני מתנצל על זה", אמר כשנכנס לחדר של רות. היא שכבה על המיטה, והיה נדמה לו שהצטנמה יותר מהרגיל, ניסתה להיעלם עוד יותר מתמיד.

רות מלול הייתה מומחית לשיקום אקולוגי, וזה התאים לה כי היא הסתדרה יותר טוב עם צמחים מאשר עם בני אדם. שנים התמודדה עם דיכאון קליני, ובעברה היה גם ניסיון התאבדות אחד, בגיל שמונה־עשרה.

הוא ידע ששמעה את הוויכוח הקולני עם פדידה. כל מי שהיה בקליניקה שמע.

"אני מצטערת", מלמלה, על זה ששמעה, על זה שהייתה שם, כנראה.

"יש אנשים כאלה", אמר ואחז במפרק כף ידה, מתחבר לדופק שלה.

הוא מתחבר? הוא מקשיב? הוא מרגיש? 



"האם אתם נמצאים במקום שבו אתם צריכים להיות" יצא בהוצאת כנרת־זמורה