מדינות ערב אומנם משמיעות קולות רקע "ראויים" של הסתייגות ויגון כלפי אחיהם הפלסטינים, אולם בפועל מתייצבות האחת אחר השנייה מאחורי ארה"ב בהקשר של הוועידה הכלכלית הצפויה להתקיים בשבוע הבא בבחריין. מדובר, למעשה, בהמשך מגמת ההתרחקות של מדינות ערב המתונות מעמדות פרו־פלסטיניות וכלל־ערביות, תוך אימוץ גישה פרגמטית שנועדה לשרת את טובתן האישית.



האחווה המזויפת כלפי הפלסטינים מצד מדינות ערב איננה חדשה, אלא שהיעדרה הפך לאחרונה לבוטה יותר ומוסתר פחות. ראשית, הן מבינות היטב שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ הוא מנהיג ממודל אחר, פחות מנומס ובלתי צפוי, שלא יעשה חשבון למי שלא ילך בדרכו. העברת השגרירות האמריקאית לירושלים וההכרזה על רמת הגולן כעל שטח ישראלי המחישו זאת היטב. שנית, התמורה הכלכלית שהן תקבלנה בעד הליכה בתלם ושיתוף פעולה עם "תוכנית המאה" מהווה תמריץ מפתה. זאת למרות החשש המתמיד מהתקוממות פוטנציאלית של הרחוב הערבי בשטחן נגד מה שעלול להיתפס ככניעה לגחמות המערב. בנוסף, המרכיב הביטחוני, שבא לידי ביטוי בעמידתו של טראמפ לצדן לנוכח התוקפנות האיראנית, משחק תפקיד חשוב בגיבוש גישתן הפרגמטית כלפי ארה"ב ויוזמותיה באזור.



ניכר כי הסרבנות הפלסטינית מכעיסה את ההנהגות הערביות באזור, כעס שניתן כבר לחוש בו גם בקרב חלק מהרחוב הערבי עצמו. קולם של בלוגרים, עיתונאים והוגי דעות רבים נשמע בבהירות יותר מבעבר וביתר שאת בתקשורת הערבית, נגד מה שנתפס כתבוסתנות וילדותיות פלסטינית. קולות אלה נשמעים כעת יותר לא משום שהם חדשים, אלא לנוכח האור הירוק שניתן לכך מצד ההנהגות. מבחינתן כל עוד לא מדובר בהתקוממות נגדן, מדוע לא לאפשר הוצאת קיטור?



הן מצדן חוששות שהסרבנות הפלסטינית תדרדר את האזור לאי יציבות ותוביל לכך שישראל תספח את הגדה המערבית, אירוע שיתסיס את העולם הערבי המתון חרף המיאוס מהפלסטינים ומהסכסוך. לפיכך, אחת המטרות המרכזיות המנחות את השתתפותן בגחמותיו של טראמפ - כפי שהן תופסות את "תוכנית המאה" - היא למנוע את אפשרות סיפוח הגדה המערבית על ידי ישראל. הן מעדיפות לבלוע את הצפרדע האמריקאית ואפילו להעניק הישג לנתניהו, העיקר לא ליצור משבר עם ארה"ב שיכעיס את טראמפ ויוביל לכך שייתן לישראל יד חופשית לגמרי ב"שטחים הכבושים".



ירדן כבר הכריזה שתשתתף בוועידה, "רק כדי לעקוב אחר ההתפתחויות ולא לפספס דבר בכל הנוגע למרחב האזורי". מצבה הכלכלי מכתיב לה את סדר היום: היא מוצפת בפליטים מסוריה, וכלכלתה מקרטעת. מצב כלכלי רעוע מדי מסכן את יציבות המשטר, ומלך ירדן מודע היטב לכך שהישועה למצבו לא תגיע מכיוונו של אבו מאזן. במצרים, הנשיא א־סיסי רואה בעמיתו האמריקאי מזור לעומת קודמו. הוא מבין את שפתו הנוקבת ואת מה שנתפס על ידו ככוח שעליו ניתן להישען במלחמה נגד הטרור בסיני, ובעמידה איתנה נגד החתרנות האיראנית והטורקית. הדבר בא לידי ביטוי בין היתר בפגישות שמקיים א־סיסי (האחרונה התקיימה רק לפני שבוע) עם בכירים בעולם היהודי בארה"ב, המקורבים מאוד לנשיא טראמפ.



אבו מאזן כילד נזוף


התנהלותו של אבו מאזן נתפסת על ידי ההנהגה המצרית כילדותית וככזו המסכנת את היציבות האזורית. ייתכן שא־סיסי נמנע מלפלוט מפיו קללה עסיסית, בדומה לזו שהעניק מובארק בזמנו לערפאת, עת הוא התמהמה לחתום על הסכם עם ישראל - אולם דעתו של נשיא מצרים הנוכחי על אבו מאזן אינה שונה. ערב הסעודית מתמודדת עם הזרוע הארוכה של אויבתה איראן בדמותם של החות'ים בתימן. ההפצצות על מוקדים סעודיים הביאו אותה לעדכן את הפלסטינים, באופן שאיננו משתמע לשתי פנים, שביטחונה קודם לתמיכתה בפלסטינים.



ערביי ישראל שקטים ברובם ועוסקים בענייני דיומא. המדיה החברתית אינה עסוקה בסוגיה זו יתר על המידה. הבלוגרים נדמו, והתקשורת אינה מעניקה לנושא תשומת לב מיוחדת. זאת, כמובן למעט קולו של המיעוט המסית והקיצוני יותר, שקורא להחרים את הוועידה ושלא להיכנע לתכתיבים האמריקאיים. מספר לא מבוטל של מנהיגים מקומיים ערביים וראשי רשויות בישראל - שנבחרים ישירות על ידי ה"רחוב" ועל כן מייצגים את החברה הערבית במדינה - השמיעו בפנַי עמדות פרגמטיות בנוגע לעניין. לדידם, מדובר בפספוס הזדמנות נוספת על ידי הפלסטינים, שכן ניתנת להם אפשרות להשמעת כאבו האמיתי של העם הפלסטיני באופן ישיר ומעל במה משמעותית ואופרטיבית, שמציעה פתרונות מעשיים וכלכליים.



היעדר נוכחות פלסטינית בוועידה משולה בעיניהם להתנהגות ילד נזוף שבוחר לשבור את הכלים. קולות פרגמטיים אלה מאפיינים רבים מערביי ישראל, אולם הם מעדיפים לא להשמיע את קולם בפומבי. הפחד מהוקעה חברתית עודנו מוחשי מאוד.



סרבניות הוועידה נותרו, אם כן, המדינות הנמנות עם אותו ציר שיעי, אנטי־אמריקאי וקיצוני, דוגמת איראן וסוריה. יחסי קטאר ובחריין נותקו ב־2017, לאחר ההכרזה הבחריינית שלפיה קטאר תומכת בטרור ובהתערבות בזירת הפנים של מדינות נוספות באזור, כך שקטאר איננה אורחת רצויה במיוחד בבחריין.


בינתיים, רשת אל־ג'זירה, השופר הבלתי רשמי של האמיר בקטאר, עושה שעות נוספות בהעברת ביקורת על קיום הוועידה, על רקע העדפתו הברורה של האמיר להמשיך להיות המביא והמוציא בעבור הפלסטינים, על ידי העברת מזומנים לרצועת עזה ולגדה המערבית לאור יום ובחסות העולם "הנאור".



אותן סרבניות טוענות שלא ניתן להשיט את הספינה הכלכלית טרם מציאת פתרונות לבעיה המדינית הפלסטינית. עד כה, החוכמה הקונבנציונלית הכתיבה את הצורך בקיומן של ועידות מדיניות בהקשר של הסכסוך הערבי־ישראלי (ועידת לוזאן ב־1949; ועידת ז'נווה ב־1973; ועידת מדריד ב־1991; ועידת אנאפוליס ב־2007 ועוד), או לכל היותר את קיומן של ועידות מדיניות לצד הכלכליות כמו שהיה בין השנים 1994 ו־1997, לרבות שיחות בנושאי מים, איכות הסביבה, בקרת נשק ועוד. אלא שאלו לא נעשו במנותק מהתהליך המדיני.



עצם קיומה של הוועידה הכלכלית בבחריין הוא בבחינת צעד שונה, אימפולסיבי (הגם שלכאורה תוכנן במשך שנתיים) ולא מעט מגלומני. אלא שבאזורנו הבלתי שגרתי ייתכן שדווקא צעד שכזה, חרף כל ההערכות והתחזיות, עשוי להתברר כמחולל מפנה.



[email protected]