תימרת עשן עולה ממכלית נפט שנפגעה על ידי איראן במצרי הורמוז, כולם ראו. כתב"מ אמריקאי הופל אתמול והאיראנים מאיצים את ייצור הפצצה, הם עצמם מודים. לא נצא למלחמה נגדם? זהו בדיוק ההיגיון העקום, המטורף והכוזב שמפעיל בימים האלה את מה שקרוי "המתיחות במפרץ הפרסי". מצד שני, אנחנו צפויים לשני אירועים שיש להם לכאורה פוטנציאל כמקדמי תהליכים מדיניים. למעשה מדובר בשני סיבובים תקשורתיים חסרי משמעות. האחד, פגישה של היועצים לביטחון של ארה"ב, רוסיה וישראל בירושלים, והשני הוועידה הכלכלית בבחריין. שניהם על רקע שרוגי שרירים במצרי הורמוז ובסוריה.
כמו במרבית האירועים שארה"ב של דונלד טראמפ מעורבת בהם, בייחוד במזה"ת, שני הכינוסים האלה, כמו גם המתיחות בשטח, הם בצלים. צריך לקלף אותם גלד אחר גלד כדי להגיע לשורש קיומם ולדמוע תוך כדי כך על האיוולת של מדינת ישראל.
כתמיד, מה שיקבע בסופו של דבר בין איראן וארה"ב במפרץ הפרסי ובין ישראל וסוריה הוא קודם כל מה שקורה בשטח. מה שיקרה בהמשך הוא מה שיוסכם, ברצון או מאונס, בין הצדדים הנִצים. בשלב הזה, יוני 2019, טרמפ מאט את ההתגלגלות למלחמה. "ברור שאצא למלחמה באיראן על נשק גרעיני, בינתיים אבדוק את שאר השאלות", אמר ל"טיים מגזין", בעוד בשטח מתחוללת הדינמיקה שהוא יצר אותה.
הטריגר היה ביטול הסכם הגרעין והסנקציות שהטיל ממשל טראמפ על איראן באוגוסט 2018. ישראל היא חלק מהמשחק, כפי שהבהיר ראש מחלקת איראן במשרד החוץ האמריקאי: "התייעצנו עם ישראל לכל אורך תהליך הפרישה מההסכם". בהמשך עפו באוויר איומים הדדיים. טראמפ: "אם איראן רוצה להילחם בארה"ב, זה יהיה הסוף הרשמי שלה". נתניהו מיד אחריו: "אם נצטרך, נתקוף באיראן".
ככה? בעקבות הסנקציות הודיעה איראן כי תחדש את תוכנית הגרעין ותעצים את העשרת האורניום. בראשית יוני עברה הקטטה לפסים מעשיים יותר: מכלית ומתקן נפט סעודי נפגעו וה"וול סטריט ג'ורנל" פרסם כי ג'ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי, ביקש מהפנטגון לגבש תוכנית לתקיפה באיראן. מזכיר המדינה מייק פומפאו הזהיר: "כן, גם תגובה צבאית אפשרית".
השאלה הבוערת כרגע היא מי פגע במכליות ומדוע. ארה"ב, ישראל ובריטניה קבעו שזו איראן, אבל לא סיפקו הוכחות. איראן עצמה הכחישה. הבעיה: האם זו פרובוקציה מערבית או שזו פרובוקציה איראנית?
הפרובוקציה האמריקאית נועדה להצדיק מכה צבאית (ההצעה הרווחת היא מטח טומהוקים על בסיסי משמרות המהפכה שלחופי המפרץ הפרסי). פרובוקציה איראנית תוך פגיעה במכליות בהורמוז (משונעות שם 20 מיליון חביות נפט ביום) היא משחק צ'יקן הרבה יותר מסוכן. מדובר באיום בפגיעה בערוצי הדלק של העולם כולו ובמוכנות איראנית ללכת על סיבוב אלימות גדול יותר עם פקיעת הסכם הגרעין (ב־7 ביולי) והעשרת האורניום מעבר למה שסוכם. המשמעות היא שאיראן מוכנה גם לספוג וגם להכות בחזרה.
החבר'ה מעיראק
טראמפ אמור להחליט אם להעלות תימרות עשן על אדמת איראן כפי שעשה בסוריה ב־2017 (ובהמשך שכח מסוריה) ולהמתין לתגובת איראן. המשמעות היא לנהל את קמפיין בחירות 2020 על רקע סרט נע ורע של שקי גוויות. בדלני הרפובליקנים, כמו הסנאטור פול רנד, מזנבים אותו כבר היום בטרוניות "מה לנו ולאיראן", והקונגרס הדמוקרטי, שהוא הסמכות להכרזה על מלחמה, אמור להתנגד.
מזכיר ההגנה של טראמפ הוא פטריק שנהאן, שהיה בעברו מנהל בבואינג והחליף את הגנרל ג'יימס מאטיס. איש בפנטגון ובצבא ארה"ב לא סופר אותו. ראש המטה של טראמפ הוא מייק מולבני, שהיה גזבר הבית הלבן וראש המועצה לצרכנות שהחליף את הגנרל ג'ון קלי. כושרם ויכולתם של השניים להכריע ולהשפיע בענייני מלחמה פחותים מהשפעתו של כל אחד ממגישי תוכנית הבוקר של פוקס ניוז.
מאטיס וקלי פוטרו בינואר 2019, והיועץ לביטחון לאומי הגנרל הרברט מקמאסטר הוחלף לטובת בולטון. כפרשן מיליטנטי בפוקס ניוז, בולטון היה "אוקיי" מבחינתו של טראמפ, אלא שהוא לא בחר בו. אחר כך הודה כי נרתע בהתחלה משום שלא אהב את שפמו. הצטברות החקירות ורייטינג תמיכה קבוע בסביבות 40% הגבירו את תלותו של טראמפ באוונגליסטים, והוא נאלץ להסכים למינוי בולטון, כשמאחוריו חבורת הנאו קונ'ס הישנים והרעים מיסודם של דונלד רמספלד ודיק צ'ייני, שהובילו בתואנות שווא למלחמת עיראק השנייה.
נתניהו - שהוא, אגב, חבר - תמך ותומך פעיל בחבורה הזו כבר עשרות שנים. לא סתם אמר מזכיר המדינה פומפאו: "יש לנו אופציה צבאית והצגנו אותה בפני ישראל". אומנם האלוף (במיל') יעקב עמידרור, לשעבר יועצו של נתניהו לביטחון לאומי, אמר (ב"קול ברמה") כי "המשימה החשובה ביותר של ישראל היא לא להפריע לאמריקאים בטיפולם באיראן", אבל אם להסתמך על דיווח של ה"וול סטריט ג'ורנל", אזי "לא להפריע" של עמידרור פירושו אספקת מידע חשאית של המוסד, מה שהופך את ישראל להיות חרב להשכיר של ממשל טראמפ והשושלת הסעודית.
חלל ריק
השבוע אנחנו מתברכים במפגש יועצי הביטחון של ארה"ב, רוסיה וישראל. רצוי לחסוך בהתלהבות של אילו הסבורים שעצם המפגש בירושלים הוא סוג של התקדמות (השד יודע לקראת מה), או בלשון הבלפורית אפילו "ניצחון". ובכן, ירושלים היא לא קנוסה, ויועצי טראמפ ופוטין לא מגיעים לכאן כדי להתדיין על גורל האזור. ההסכמה האמריקאית נועדה בעיקר לתמוך בדימוי המתפורר של נתניהו כשמש העמים, ולרוסים ממש לא אכפת להגיע כדי לשחק אותה אדוני האזור.
אומרים לנו שהיועצים בולטון ומאיר בן שבת אמורים לדון עם מקבילם הרוסי ניקולאי פטרושוב ביחסים שבין ישראל סוריה, רוסיה, איראן וחיזבאללה. מה שקורה באמת, כאמור, הוא מה שקורה בשטח. האירועים כרגע הם בעיקר עקיצות חיל האוויר, שהן עניין זניח. המטרה להמעיט ביכולת הטילית והצבאית של חיזבאללה וסוריה היא לגיטימית, אבל חסרת סיכוי. המהלך של התבססות איראן, חיזבאללה וסוריה יימשך. לא מספר הטילים שנשמיד או החיילים שנהרוג הוא מרכיב בתהליך הזה, אלא הנחישות של הצדדים: או הפסקת אש מוסדרת לקראת הסדר מדיני או הכרעה צבאית.
אומרים לנו שזה עניין שביר. חללים ישראלים יגרמו לצה"ל להסתער ולהכריע, וזו אכן תוכניתו של הרמטכ"ל אביב כוכבי. תנוח דעתכם. או שדווקא תוטרד. במאי ירה חמאס 500 רקטות ביום הראשון ו־300 ביום השני. שום דבר לא שינה ולא ישנה את התגובה המדודה של צה"ל פרט לפקודה ישירה מלמעלה. למעלה כידוע יש חלל ריק, גם כאשר באותם ימים בעוטף עזה היו לנו ארבעה חללים אמיתיים.