הפגנת ערביי ישראל באום אל פאחם (צילום: הרשימה המשותפת)
נוכח התנגדות הרשות הפלסטינית אפילו לדבר עם הממשל האמריקאי לגבי הצעותיו, שלא לדבר על להגיע לוועידת בחריין, כדאי לגבש תובנות קצת יותר מדויקות על המצב. אלה העובדות: ההנהגה הנחשבת למתונה סירבה שוב ושוב לכל הצעה להסדר, החל מימי קלינטון וערפאת, דרך אולמרט ואבו מאזן, אובמה, ועד טראמפ. גם אם היו לה סיבות מעולות, השורה התחתונה היא ש־25 שנה אחרי הסכמי אוסלו, טבעי להסיק שההנהגה הנוכחית אינה מסוגלת לחתום על הסכם כלשהו, על אחת כמה וכמה לנהל מדינה.
ההנהגה הפלסטינית תקועה באותו מקום כבר זמן רב. באופן אירוני, בשל הרוח הגבית הפרו־פלסטינית לכאורה ממי ששגה באשליות שהוא מקדם שלום, היא רק התחפרה. גם עיתונאים שקידמו את האג׳נדה מתוך רצון לעזור לעם המדוכא, צריכים להבין שאי אפשר לעזור למי שאינו מוכן לזוז מהרגליו הישנים כדי לעזור לעצמו. ההנהגה המפוצלת והרעועה התרגלה לחשוב שאפשר ללכת עם ולהרגיש בלי. לעמוד על ״זכות השיבה״ או ״שחרור כל פלסטין״, שניהם מונחים שמשמעותם היא השאיפה ההזויה לבטל את מדינת ישראל, ולהעמיד פנים שסירובם לכל הצעה נובע מסיבות הרואיות: שעמם אינו ניתן לקנייה בכסף ושלא מכבדים את שאיפתם.
באופן כללי, ההתייחסות ל״ערבים״ ול״פלסטינים״ היא סטריאוטיפית ושטחית, ולא משנה מאיזה צד של המפה היא מגיעה. זה בא לידי ביטוי כמעט בכל דבר, כולל בוויכוח המטורף שמתחולל בשבוע האחרון, שבמסגרתו חשוד באונס ילדה בת 7 הוא אשם אוטומטית או זכאי אוטומטית - תלוי בעמדה הפוליטית שלך.
זה בא לידי ביטוי גם בפוליטיקה הפנימית שלנו, שהמגזר הערבי־ישראלי משחק בה תפקיד חשוב אף שאינו מכיר בכך. הפוליטיקאים הצינים מעודדים גזענות כשהם מזהירים מפני כל שיתוף פעולה עם ״הערבים״, כשבפועל הם משתפים איתם פעולה מאחורי הקלעים בידיעה שאי אפשר באמת בלעדיהם, כפי שאי אפשר בלי שיתוף פעולה עם החרדים.
חברי הליכוד עם נתניהו בערב הבחירות האחרונות. קל להאשים אותם, אך הם לא היחידים. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
קל להאשים רק את נתניהו והליכוד, שאכן הגיעו לשיאים חדשים בהתייחסות המדירה בנוסח ״ביבי או טיבי״, אבל הם לא האשמים היחידים. בכחול לבן לא נקטו עמדה נחרצת בעד שיתוף פעולה אפשרי עם המפלגות הערביות, מפחד לאבד קולות. גם במפלגת העבודה לא ניסו לפנות למנדטים הפוטנציאליים של אזרחים שאינם מצביעים, מחשש להיות מזוהים עם המגזר. זה לא בדיוק עזר להם בקלפיות.
אבל אי אפשר שלא להתייחס לתפקידן של המפלגות הערביות בסיפור הזה, בין אם מפוצלות או בפורמט ״הרשימה המשותפת״. מתי הן ילמדו? כבר שנים ארוכות שהן מסרבות לכל שיתוף פעולה שעלול להפריע לטיפוח הזהות הפלסטינית על פני הישראלית. אבל על רקע הסרבנות הפלסטינית האוטומטית לכל דבר, גם חברי הכנסת הערבים צריכים להחליט.
מה הם רוצים? את ״שחרור כל פלסטין״? או את ראיית המצב גם מתוך האינטרס הישראלי, שאותו הם מייצגים גם אם לא יודו בכך? קל לבוא בטענות לאחרים, ולא לשנות את דרכך אפילו לאחר שכבר שילמת מחיר בקלפיות. גם במקרה הזה, כמו במקרים הנוגעים ישירות לאיכות החיים היומיומית של המגזר שהם מתיימרים לייצג, הם לא חייבים לחכות שהשינוי יבוא מבחוץ. במקום שחזור הבחירות השגויות, הם יכולים למנף את כוחם ומעמדם כדי לשנות לחיוב ולקרב לבבות.
