מפלגת מרצ היא מפלגה ייחודית בפוליטיקה הישראלית. היא נתפסת כמפלגה בעלת יושר פנימי שלא קיים במפלגות אחרות או אפילו בפוליטיקה הישראלית כולה. היא ידועה כמפלגה שמכנסת לתוכה חברי כנסת שבניגוד לקולגות שלהם במשכן אינם מקדשים את הכיסא במליאה, ואינם הופכים לעבדים של הפחד המתמיד מאיבוד הכיסא אשר גורם להם ללקות בפופוליזם ממאיר ובשעבוד עצמי לטובת התחנפות למתפקדי המפלגה.
 
מרצ נתפסת כמי שאיננה פועלת מפחד, אלא מתוך תחושת שליחות עקרונית ושורשית, בעיקר בתחום החברתי. מפלגה עם מצפון, ללא נטייה להתמכרות לכוח ולשררה. חברי הכנסת של מרצ תמיד עומדים בראש המדדים שבודקים את מספר ההגעות למשכן, מספר הצעות החוק וכל שאר הפרמטרים שמצביעים על מי בכנסת באמת בא לעבוד למען הציבור ולטובתו, ומי לא.

את ההשתקפות של זה ניתן למצוא באופן סדרתי בראיונות עומק עם כמעט כל אחד מחברי הכנסת שלה. בראיונות אלו תמיד עולה אותו סיפור טראגי כשחבר הכנסת המרואיין מספר על כמות הפרגון וההערכה שהוא זוכה לה מאנשים ברחוב, אבל אז, כשהוא שואל את אותו אדם מפרגן שניגש אליו למי הוא מצביע, התשובה כמעט תמיד לא תהיה מרצ. את המרחק בין ההערכה הציבורית שיש למפלגה לבין מספר המנדטים שהיא מקבלת ניתן להסביר רק בעזרת מונחים מתחום האסטרופיזיקה. 
 
מחר יצאו מתפקדי המפלגה להצביע בפריימריז ויקבעו את זהות יושב הראש שלהם, תמר זנדברג או ניצן הורוביץ, ונדמה לי שיש צורך להציף כמה עובדות הקשורות להורוביץ, שמציבות אותו הרחק מהסטנדרט הגבוה שקבעה המפלגה בכל הקשור ליושרה ולאתיקה.

 תמר זנדברג. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
תמר זנדברג. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

 

בשנת 2013 נכנס הורוביץ לקדנציה שנייה במרצ, אבל הוא איבד בה עניין מהר מאוד. הכנסת נבחרה ב־22 בינואר 2013, וב־6 במאי הורוביץ הודיע כי הוא מתכוון להתמודד על ראשות עיריית תל אביב. במשך חצי שנה הוא ניהל קמפיין לראשות העיר בעודו מכהן כחבר כנסת שנבחר על ידי הציבור לעבוד בשבילו ולייצגו (ד"ש לכל מי שטוען שאיש ציבור שנמצא בחקירות לא יכול למלא את תפקידו כנדרש, ולו משום שהפוקוס שלו נמצא במקום אחר. אין ספק שריצה לראשות עיר היא מכשול לא פחות גדול מזה). אבל זה מילא. לאחר שהוא הפסיד לרון חולדאי, הוא הודיע כי אינו מתכוון לכהן כחבר מועצה (אולי אפילו כסגן ראש עיר) ובעצם ויתר על היכולת להביא לשינויים הגדולים שעליהם דיבר בקמפיין שלו וחזר לכנסת.
 
בראיון ל"מאקו" ב־2017 העיד הורוביץ על עצמו שהוא "אוהב לצבור חוויות והתנסויות. ככה זה אצלי, כשאני מרגיש שאני ממצה קצת, אני משנה, הולך למשהו אחר". את תחושת המיצוי הזו הכניס לתיק תרמילאים גדול ויצא לטיול בן חודשיים ברחבי דרום אמריקה, שאותו הגדיר באותו הראיון בתור "הטיול הגדול של אחרי הצבא". 
 
אלא שאת הטיול הזה כולנו מימנו: כפי שהעלה לאחרונה העיתונאי תומר אביטל בכלי התקשורת העצמאי "שקוף", בזמן הטיול לא עזב הורוביץ את תפקידו כחבר כנסת, והמשיך ליהנות ממשכורת חודשית של 40 אלף שקלים. נכון שבזמן שיצא לטיול הכנסת הייתה בפגרה, אך כמו שהסביר אביטל, מדובר במקרה בעייתי מאחר שגם בזמן זה "חברי הכנסת אמורים לטפל בפניות ציבור, לעזור לסיעה שלהם בקמפיין בחירות, לפקח על הממשלה ככל הניתן וכו'. אם באמת נמאס לך מהעבודה הפרלמנטרית, אתה יכול תמיד להתפטר, והבא אחריך יושבע במקומך".
 

כשאני מסתכל על דפוס הפעולה הזה, לא נותר לי אלא להסיק שהורוביץ עובד בעיקר בשביל עצמו. אם זה היה קורה בכל מפלגה אחרת, הדבר לא היה כזה מטריד, לפחות לא אותי, ובוודאי שלא מפתיע, אבל מרצ היא מפלגה שונה, וחשוב מאוד לשמור עליה כזו.