ממוקד במטרה: כשנתניהו נלחם על חייו, צריך שמישהו ידאג גם לחיינו

יעלה כמה שיעלה: במאמץ להרכיב ממשלה של הרגע האחרון, אחרי שכל תחנוניו בפני החרדים ואביגדור ליברמן לא צלחו, הוא הציע את חצי המלכות למפלגת העבודה. אחרי שהתיר את דמם של הסמולנים המשוקצים הם עברו הכשרה מואצת במסלול VIP ונמצאו מתאימים.

אחר כך הסכים להסתפק באבי גבאי וטל רוסו ולמנות אותם למשיח וסגנו. ברגע האחרון הציע לבני גנץ לשכוח הכל ולהקים ממשלת אחדות. אחר כך, בייאושו, הציע לגנץ רוטציה. בשלב הבא הוא הסכים למכור הכל לערבים. כן, לערבים שלנו. אלה ש"נעו בכמויות אדירות לקלפי, באוטובוסים של עמותות השמאל". ממשלת מיעוט בתמיכת הערבים היא אופציה מבחינתו. אם לדאע"ש הייתה מפלגה בכנסת, גם אותם הוא היה מנסה לשכנע להצטרף. עזבו דאע"ש, אם המצב ימשיך להתדרדר, הוא עוד יסכים לצרף את השטן. כלומר, את איילת שקד. לליכוד. יעלה כמה שיעלה. 
 

במאמץ למלט את נפשו מאימת הדין, הוא מוכן להציע הכל לכל אחד. אין לו גבולות, אין לו עכבות, אין לו איזונים או בלמים. עולמו ממוקד במטרה אחת בלבד, וכל האמצעים כשרים להשגתה: להציל את בנימין נתניהו. מה עוד צפוי לנו ב־80 הימים הנוראים עד הבחירות בספטמבר? מה לא. גם המצב הביטחוני יגויס בקרוב בצו 8 בהול. בצפון, בדרום, במרכז, בשדות הגז, מה שיבוא קודם. אם אני אביב כוכבי, אני ישן בבור בקריה, עם נעליים, על כל צרה שלא תבוא. כשנתניהו נלחם על חייו, צריך שמישהו ידאג גם לחיינו.
 

הרהורי חרטה על פיזור הכנסת הנצו במוחו של בנימין נתניהו כבר למחרת ההצבעה. תוך כמה ימים הפך הטפטוף למבול. כעבור שבוע החלו להירקם המזימות. לא הפריע לראש ממשלת ישראל שזה עתה אכף על 120 ח"כים להתאבד ולפזר את עצמם דקה אחרי שנבחרו בדם, יזע ודמעות להיות מחוקקים. גם העובדה שגרר מדינה שלמה לבחירות מיותרות לא עשתה עליו רושם. הרי המדינה כאן בשבילו ולמענו. על הבחירות הוא לא משלם מכיסו (אשמח לדעת על מה כן). ומה עם כללי המשחק? אין כללי משחק. המשחק היחיד בעיר הוא איך משאירים את המשפחה המלכותית בבלפור, בכל מחיר.
 

לפיזור הכנסת הייתה מטרה אחת בלבד: למנוע מהמנדט להרכבת הממשלה לחזור לידי נשיא המדינה, כפי שקובע החוק. אכן, פרוצדורה מחוצפת. להטיל על ח"כ אחר להרכיב ממשלה? הרי זה לא יעלה על הדעת! לא יכול להיות שזו הייתה כוונת המחוקק. לא הגיוני שתהיה אפשרות כזו בספר החוקים. לאירוע כזה אין היתכנות גם מבחינה פיזיקלית. יש רק יצור אנוש אחד שראוי וצריך להרכיב ממשלה בישראל. קוראים לו ביבי. ואם הוא לא מצליח? אז לא. נטרוף את הקלפים ונחלק אותם מחדש, עד שהוא יצליח. ראש ממשלה שיש לו מדינה.
 

הבעיה היא שהמדינה כבר לא מה שהייתה פעם. מילא, הפרוצדורה הבירוקרטית המעייפת הזו של חקיקה, קלפיות, מיליוני פתקים, ועדת הבחירות, תוצאות, רשומות, הליכה לנשיא, ממלכתיות ושאר ירקות. כל אלה נתפסים אצל השליט כטרדות הכרחיות, טקסיות שמייצרת נראות של דמוקרטיה, שחלק מהילידים עדיין אוהבים. מה שבאמת התחיל להדאיג אותו, למחרת פיזור הכנסת, הוא תדמית הווינר האולטימטיבי, שהחלה להתמרטט סביבו. זמזום קלוש, כמעט בלתי נשמע, של המילה "לוזר" החל להישמע באוזניו. הוא קם בבוקר וגילה שהפך לראשון בהיסטוריה שלא הצליח להרכיב ממשלה אחרי בחירות. מאחורי גבו החלו הסתודדויות. אחד בשם יריב לוין, שכל חייו חלם להיות שר משפטים, סירב לקבל את התפקיד. מה הוא יודע שבבלפור לא?
 

יום אחד, ללא אזהרה מוקדמת, הפציע אחד בשם ריקלין באיזה פודקאסט והעז להגיד את דברי הכפירה בקול רם: "ישראל", כך ריקלין, "תמשיך להתקיים גם אחרי נתניהו". לא ייאמן ממש. במדרון החלקלק הזה הוא עלול לגלות בשבוע הבא שישראל התקיימה גם לפני נתניהו! ובמקביל, החל גם דימום בסקרים.

ליברמן החצוף עולה, במקום לרדת. איילת ונפתלי חוזרים, כמו פטרייה טורדנית. גוש הימין מתחיל להתכווץ. בצמרת הליכוד מתחיל בעבוע חרישי. לא היה צריך יותר מזה כדי שנתניהו ידליק את כל המנועים ויסתער מחדש, רק בכיוון ההפוך. ההריון הולבש, בהלחמה גסה, אל תוך הרחם הרחום של יולי אדלשטיין, שאין משימה הקשורה במתן שירותים לנתניהו שקטנה למידותיו. "יוזמת אדלשטיין" יצאה לדרך השבוע בקול גדול וגוועה בקול יבבה חלושה.

הבחירות לא יבוטלו. תדמית הלוזר מתעצמת. אהוד ברק מריח דם במים ומקים מפלגה. העננים מתקדרים באופק. מעניין מה יילד עבורנו השבוע הבא. 

הטור המלא של כספית ב"מעריב סופהשבוע"